השואה כבר לא מדברת לרבים מידי, וזה מה שצריך לעשות לגבי זה

קישורים לכל הפוסטים בסדרה תמצאו בסוף הפוסט.

הבעיה אינה פער רק בין ״הדור הצעיר״ לבין האירוע הנורא הזה. בתור ילד העובדה שהיה הבדל קטן יותר לא שינה את האפקט שיש לאירוע עלי. הבעיה היא גודל, היקף ועוצמת האירוע על כולם. בני 50, 40, 30, 20 או 10. כולנו יודעים להיות עצובים ביום הנורא הזה כי מלמדים אותנו. אבל אי אפשר לצפות שבגלל שאומרים לנו שהיה נורא שנבין כמה ונוכל לעשות משהו.

זו הסיבה שהססמאות הן שנותרות ושגם הזיכרון הנורא הזה הופך ממלכד למפלג.

כדי שהשואה תשאר הזהרה וקריאה לפעולה עבור אלו ששרדו אותה ועבור אלו שלחמו במלחמה שעטפה אותה, היא צריכה להיות רלוונטית לכולנו. היא צריכה להיות יותר מטקס שבלוני הכולל: דברי פתיחה, שיר, קריאת מכתבי ילדים שאבדו לנו, שיר, דברי פרידה, המנון.

הוא הפך להיות רלוונטי אלי רק שנים אחרי בית הספר. כשבחרתי לצלול אל תוך הזיכרון הזה ולנסוע למסע במחנות. וגם אז לקחו שלוש שנים לפני שהצלחתי לעכל את מה שעברתי שם ולהתחיל לבנות תובנות.

אנחנו צריכים לשנות את המבנה ואת החוויות הנלמדות כיום. עלינו לבנות דרך חדשה ללמד ולהפנים את שקרה, את הלקחים ואת מה שחייב להעשות. בין היתר עלינו ללמד ולהראות שהזוועה הזו קרתה עוד מספר פעמים בהיסטוריה ומתרחשת גם בימים אלו. מחריד ככל שיהיה הדבר, כל עוד אנשים לומדים שהיה אירוע אחד כזה בהיסטוריה הלקח שניתן ללמוד נעלם בשאון הנורא של ״זה קרה רק פעם אחת, זה לא יכל לחזור על עצמו שוב נכון?״.

אני מתכוון לכתוב הצעה אחת ביום, בין היום ועד יום העצמאות.

אתחיל מכיוון אותו התחלתי לפני כמה שנים, ואני עדיין מאמין בו אם כי לא פצחתי אותו.

כל הפוסטים בסדרה:

• השואה כבר לא מדברת לרבים מידי, וזה מה שצריך לעשות לגבי זה
• אי אפשר לדבר על השואה יום בשנה ולצפות שמשהו יקרה
• טכסי שואה צריכים לעבור רענון
• אין טעם בטכס מרכזי ליום השואה בבית הספר
• קריטי שנזכור שבשואה נרצחו כל מי שהיו אחרים
• משחקי תפקידים בשירות השואה