פוסט שלישי בסדרה. קישורים לפוסטים הקודמים תמצאו בסוף.
אנחנו מקיימים טכסים מתחיל התרבות האנושית כי הם עוזרים לנו לללמוד ומחברים אותנו ברמה הרגשית.
טכסי הזיכרון המודרניים (טכסי יום השואה, וטכסי יום הזיכרון) עושים חצי מזה בלבד – הם מחברים בינינו לבין זיכרון האירוע. הם עושים את זה לא טוב כי זה אפילו לא הטכס עצמו שעושה את זה אלא מה שאומרים לנו לפני כן. מגיל צעיר מסבירים לנו שאלו טכסים עצובים, וחשובים ושעלינו להתנהג בצורה מכובדת. ילדים בכיתה א׳ יושבים ומגחכים (מתוך חוסר יכולת להתמודד, מבוכה או סתם כי הם בני 6 וזה לא אומר להם כלום ונראה להם מוזר) עד שאומרים להם שהם טועים בתחושה שלהם ומה שהם אמורים להרגיש היא עצבות.
לו הטכס היה טוב, גם ילד בכיתה א היה מבין את מה שקורה לו מול העיניים, וגם אם לא ברמות הגבוהות של ההבנה, הוא היה יכול לחוש בקלות שמדובר באירוע כבד משקל. למעשה זו הדרך הקלה ביותר לשפוט טכס – האם ילד שצופה בו יכול לחוש ולהבין על מה מדובר. אם התשובה היא לא, הטכס לא טוב. וכן, הטכסים שלנו לא טובים. לא טכסי הזיכרון ולא הטכסים החגיגיים.
למען השם, כל הטכסים נראים אותו דבר:
- דברי פתיחה
- שיר
- קטעי קריאה
- שיר
- עדות
- הדלקת נר
- שיר
- דברי סיכום
טכסים צריכים להיות עשירים יותר. הם צריכים להיות תאטרליים יותר. זה לא עניין של דור היוטיוב, או בגלל בעיות קשב וריכוז. זה תמיד היה צריך להיות כזה. טכסים טובים בנויים על שבירת הנושא לרמה פשוטה וניתן לבנות סביבה סיפור שמועבר בצורה תאטרלית כך שהלקחים יוכלו להיות מובנים ומורגשים.
אעז ואומר שעדיף היה לנסות ליצור טכסים שונים לגילאים שונים, אבל בהנתן שהתקציב והזמן אינם מאפשרים זאת, אין ברירה אלא ליצור טכסים שילדים יבינו.
התגובה המיידית שאני לרוב מקבל היא שהשואה היא מורכבת מידי בכדי שאפשר יהיה לפשט אותה. צר לי, אבל הטכסים שיש לנו היום מרדדים אותה ולא רק מפשטים אותה. לקרוא קטע מיומן שילד כתב בזמן השואה לא הופך את האירוע לחי יותר באוזני מי שמקשיבים לעדות הזו. להשמיע שיר עצוב מטרתו לא יותר מלנסות לרגש ולכפוף תחושת עצבות. הטכס אכן צריך לעשות את זה, אבל הוא הוא צריך להתאמץ לעשות זאת.
אז איך צריך להראות טכס ליום השואה?
יש עשרות אפשרויות אבל הנה אחת שיכולה לעבוד בבית ספר ועונה לדרישות שציינתי:
הטכס מתרחש בימינו, ולא שחזור של העבר. המילים יהודי, טלאי צהוב או כל סממן אחר זהה למה שהיה בשואה לא יוצגו.
על הבמה עומדת קבוצה של ילדים, הם עושים מה שילדים עושים היום בהפסקות.
אל הבמה נכנסת אחת המורות, היא מסמנת חלק מהילדים ודורשת מהם להתרחק מהילדים האחרים.
היא מחרימה לאותם ילדים את הטלפונים שהם מחזיקים, ונותנת אותם לילדים האחרים.
היא יוצאת מהבמה.
הילדים ממשיכים לשחק, ולדבר. הקבוצה המסומנת נמצאת בצד, אחרי זמן קצר הם חוזרים לצחוק ולשחק רק זה עם זה.
המורה חוזרת. היא מכה אחד מהם ואומרת להם שלא יעזו לצחוק בקול. ומבקשת מהם להתרחק מהילדים האחרים שלא ילכלכו אותם.
היא עוזבת.
הילדים כבר לא חוזרים לצחוק או לדבר בקול. הקבוצה השנייה ממשיכה להיות קולנית ומאושרת.
המורה חוזרת.
היא לוקחת תלמידה אחת אל מאחורי הקלעים. הילדה הזו לא חוזרת.
המורה חוזרת, כאשר היא נשאלת איפה הילדה שנלקחה על ידי אחד הילדים שלא סומנו היא אומרת להם שלא ידאגו, היא לא תחזור. שהיא נלקחה כי הוחלט שיש יותר מידי מהם בבית ספר וצריך היה לדאוג שלא יהיו עוד.
הסצנה נגמרת.
אל הבמה עולה התלמידה שנעלמה. היא מדברת על המסע שעברה. על איך נלקחה ונשלחה לבדה. היא יושבת על הבמה בפינה. יש קולות של רכבות.
הרכבת עוצרת.
הילדה נדרשת לרדת.
קצין מלווה אותה לאורך הבמה לכיוון מבנה עליו יש שלט ״זהירות משרפה״.
הילדה נכנסת עם הקצין.
הקצין יוצא עם הבגדים שלה מקופלים.
הוא מסתכל לעבר הקהל. מתקרב לפח אשפה וזורק את הבגד לשם.
המורה עולה לבמה. היא פונה לתלמידים. היא אומרת שזו הייתה המציאות לילדים רבים – כמו אלו שיושבים מול הבמה. היא מבקשת מכולם לעמוד, כדי לחשוב על מה שראו, כדי לחשוב איך הרגישו. דקה לאחר מכן היא מבקשת מהם לתת יד למי שלצידם. היא אומרת להם שהם לא לבד. שהם לעולם לא יהיו לבד שהחובה שיש עליהם היא לגדול ולהיות לאנשים שלא יתנו לדברים האלו לקרות לאף ילד אחר.
כל המהלך הזה מתרחש על פני רבע שעה.
זו דוגמה חדה מאוד (וממש לא קיצונית) לחוויה רגשית שברגע אחד מסבירה את מה שקרה בזמן השואה. אין ספק שניתן לכתוב תסריט טוב יותר מזה שכתבתי כאן, אבל זה הכיוון שבו הטכסים צריכים לפעול כדי להשאר רלוונטיים ואפקטיבים. אם המילה אפקטיבי מפריעה לכם צר לי, זה הסיבה היחידה לעשות טכס – כדי ליצור חוויה אפקטיבית.
אם לא נשנה את מבנה הטכסים בבתי הספר ובטכסים המרכזיים ברחבי הארץ ובעולם הם ימשיכו להיות חסרי השפעה ויפסיקו לדבר בעתיד הקרוב עם האנשים שיצפו בהם – בין אם אלו בין 10 או בני 50.
כל הפוסטים בסדרה:
ארגז הכלים של קיטרו 