בגילאים שונים אנחנו צריכים ומבינים דברים שונים. זה ברור לכולם והגיוני. ובאותו זמן זה נראה הגיוני לחלוטין לכולם (כולל אנשי חינוך לאורך כל השנים) שטכסי זיכרון יהיו משותפים בבתי הספר גם לילדי כיתה א׳ (שזוכים בעיקר לנזיפות לאורך כל הטכס כי איכשהו הם אלו שלא בסדר כי הם לא מצליחים להבין את הטכס ולהתחבר אליו) וגם לילדי החטיבה.
הטכס המשותף (אם מתעקשים עליו) צריך להיות רבע שעה של התארגנות לפני הצפירה, והתפזרות. אנחנו פוגעים במתבגרים שזקוקים למשהו בעל עומק רב יותר, לדיון מורכב שיאפשר לא רק לזכור אלא לדעת, כפי שכתב לי אתמול דן פישר בתגובות. פעילות כיתית בצורת עבודה כמו זו שהצעתי כאן, יחד עם הטכס שהצעתי בפוסט אתמול יאפשרו למתבגרים ובני נוער להבין יותר ולחפור אל תוך הנושא.
נכון לרגע זה אני בדיעה שאין שום סיבה ללמד את השואה בגילאים מוקדמים מ10 או 11. אני האחרון להסתיר דברים מילדים (דברנו עם הבת שלנו על מיניות, אלימות, ונושאים מורכבים אחרים כבר מגיל 7), אבל יש נושאים שאין קונטקסט טוב שאפשר לעשות בו שימוש כדי לעזור לילדים ללמוד משהו כזה. לא בקבוצות גדולות. אולי בצורה אינדיבידואלית עם ילדים שיש להם תפיסה מתאימה. אנחנו לא מלמדים אותם אלגברה, ואנחנו לא דורשים מהם להבין בניינים לשוניים בגיל הזה, ואנחנו לא טורחים להציג להם מפות טופוגרפיות וללמד על תנועת אוכלוסין בעולם. למה אנחנו מלמדים אותם על רצח עם ומצפים שזה משהו שהם יהיו מסוגלים להתמודד איתו?
לא יקרה שום דבר אם נתחיל ללמד את השואה ולשתף ילדים בטכסים בגילאים מאוחרים יותר – כשהם מסוגלים להבין מה מתרחש סביבם ולהתחבר למה שמוצג להם. זכרון השואה ולקחי השואה לא צריכים לדרוש קורבנות טראומה נוספים בדמות ילדים בני 6 או 7. מתוך הפחד שהדור הבא לא יזכור וישכח את הדבר הנורא הזה, אנחנו מייצרים שיח חסר ערך רק כדי שנוכל לסמן וי ולהגיד שדברנו על זה.
העובדות כאמור מצביעות על כך שמבוגרים וילדים יודעים היום מעט מאוד על מה שהיה בשואה אז אין ספק שהדרך בה אנחנו מתנהלים אינה עובדת.
לפעמים, חלק מהפיתרונות אינם מה אפשר לעשות במקום, אלא מה צריך פשוט לא לעשות.
עדכון:
שיחה קצרה שערכתי בפייסבוק עם קובי חיקרי העלתה לי פתרון אלטרנטיבי לבעיה שהעליתי כאן.
ילדים בגילאי 6-10 לא יכולים לקבל קונטקסט לשואה. אבל יש משהו אחר שהם כן יכולים להבין וממנו הם יכולים להרוויח ובגיל המתאים לבנות עליו.
מהגן הנושא של ״קבלת האחר״ ו״האחר הוא אני״ נלמד (ברוב) מוסדות החינוך. לא בצורה מספקת אבל הוא נלמד. הרחבת התוכנית הזו, ושיחה במושגים שילדים יוכלו להבין על החשיבות של שיוויון, קבלת הזר וקבלה של שפות ותרבויות אחרות היא אבן יסוד קריטית עליה ניתן לבנות את השיחות שיבואו בשנים הבאות. כאשר לאחר 3 שנים של שיחה ערה על הנושא יתחילו ללמוד מה קרה ליהודים, הומוסקסואלים, שחורים, נכים ו״שונים״ אחרים בשואה יהיה לילדים האלו עוגן להבין משהו. הם יוכלו ללמוד בצורה הבסיסית ביותר והעמוקה ביותר שאנחנו כבני אדם לומדים מתוך השוואה והבדל (אני מודה שאני נהנה מהמטא-נושא שנוצר כי ניתן לפתח שיחה שלמה על השוני שיש לו ערך והשוני שהוא חסר ערך).
טיפול כזה בשואה יהיה אפקטיבי לילדים ויביא אותם לגדול להיות אנשים קצת יותר טובים. אנחנו רק נרוויח.
כל הפוסטים בסדרה:
ארגז הכלים של קיטרו 