אם אנחנו רוצים שאנשים (בכל גיל) יזכרו את השואה טוב יותר, משחקי תפקידים הם כנראה אחד הכלים החשובים והאפקטיביים ביותר שתוכלו למצוא.
מהם משחקי תפקידים? משחקי תפקידים הם סוגת משחקי שולחן בה קבוצה של אנשים יושבת יחד ומספרת סיפור משותף. לכל אחת מהמשתתפות יש דמות אותה היא מגלמת. במהלך המפגש היא מספרת לשחקנים האחרים מה הדמות שלה עושה ומדברת בשמה. משתתפת אחת מגלמת את המנחה שמתארת את מה שקורה בעולם ומגלמת את כלל הדמויות שאינן שייכות לשחקנים האחרים. התגובות של השחקנים אינן מתוסרטות. לרוב המנחה מכינה עלילת בסיס שמתפתחת בהתאם לתגובות השחקנים (המשתתפים האחרים).
יש סוגים שונים של משחקי תפקידים. פסיכולוגים עושים שימוש בגרסה מופשטת של הכלי הזה בטיפול, בלימודי תאטרון עושים שימוש בזה ככלי לימודי וגם אימוני (ההצגה עצמה לאיו דווקא עונה להגדרה של משחק תפקידים כי היא פועלת עם תסריט), ויש משחקים לשעות הפנאי בהם מגלמים המשתתפים דמויות של הרפתקנים, חוקרים וגיבורים.
אז מה למשחקים ולשואה?
דמיינו את הסיטואציה הבאה. קבוצה של אנשים מתכוונת להפגש לערב זיכרון בו הם ישחזרו את מרד גטו ורשה. השחקנים יגלמו את מרדכי אנילביץ׳, מירה פוכרר ודמויות מפתח אחרות.
המשחק עצמו יתרכז ששתי תקופות: ההכנות לפני המרד והמרד עצמו.
המטרה של אותו הערב היא ללמוד לעומק את האירועים דרך החוויה האישית.
על מנת שהחוויה תהייה אוטנטית וכדי שאנשים יבינו את מה שקורה כל שחקנית ושחקן מקבלים לידם מידע מפורט מתוך ספרי ההיסטוריה על דמותם ועל הדברים שדמותם ידעה באותה התקופה. המורה היא שהשחקנים ילמדו את הדמויות על מנת שיוכלו לפעול על פי האופי המתאים לאותה דמות.
המנחה מכינה את הקרקע גם היא ולומדת את האירועים ואת הדמויות החשובות שעזרו למורדים או לחמו נגדם. המנחה כנראה תהייה מורה או מדריך מטעם ארגון לשימור זיכרון או פסיכולוגים אבל בכל מקרה מישהו שיש לו את הידע אבל גם הרגישות להבין את מה שהמשתתפים עומדים לעבור.
לאחר הכנה של קריאת החומר ושיחות עם המנחה אותו ערב מגיע. המשתתפים מתיישבים סביב השולחן והמנחה מתחילה לתאר את הזמן והמקום ופונה לכל שחקנית ושחקן ומתארת להם היכן דמותם נמצאת ומה היא מבקשת להשיג. כעת השחקנים יכולים לעשות מה שהם רוצים (במסגרת חוקי העולם, אופי הדמות והכלים שבהישג ידה) והסיפור מתגלגל.
מהלך החוויה
חשבו על כל העניין כעל סרט המבוסס על האירועים האמיתיים. הנקודות ההיסטוריות יתרחשו תחת הנחיית המנחה, הסיפור יתנהל כפי שהתנהל במציאות ברובו, אבל הפרטים הקטנים בהכרח יהיו שונים, וזה בסדר.
השחקנים, מרוכזים באופי של דמותם ובאירועים ייקחו החלטות, ישוחחו האחד עם השני ויצאו למשימות שמטרתן להגיע ליעד (הבלתי נמנע). התהליך שהם יעברו יהיה כפול – הן בחוויה השכלית שיודעת איך הכל יסתיים, והן בחוויה הרגשית שנוצרת מהשיחה והתאורים של השחקנים ושל המנחה.
בהתאם לרצון המנחה והלקחים שמבקשים ללמוד אפשר יהיה לתת לשחקנים לשוחח עם דמויות מפתח מההיסטוריה ולגלות את האירועים שקרו עוד בעולם באותה התקופה. החוויה יכולה להיות קטנה ומצומצמת או גדולה יותר. זו הייחודיות והיופי של משחקי תפקידים, ניתן לעשות כל כך הרבה עם מעט מאוד משאבים.
ומה יקרה בסוף?
בסופו של אותו הערב, ותלוי בלקח שמבקשים ללמוד, המרד יכשל או יצליח. לשני המקרים יש ערך חינוכי גבוה. הדבר החשוב ביותר הוא שבסיום החוויה הזו המשתתפים יצאו עם משהו שהם לאיו דווקא יצאו איתו מהרצאה פורנטלית. הם יזכרו את האנשים, המקומות והאירועים. הם יזכרו הכל טוב יותר מאשר היו זוכרים משינון או הקשבה בלבד. הם יזכרו זאת כי השתתפו בתורה רגשית ואינטלקטואלית בחוויה. הם למדו ויישמו את מה שלמדו. הם היו שם בדמיונם וזהו תהליך ששום חוויה לימודית רגילה לא יכלה להתחרות בו.
כל הפוסטים בסדרה:
ארגז הכלים של קיטרו 