איך להמנע מהתכתבויות רגשיות בעבודה ובכלל

אחד החטאים הגדולים שלי, והדבר שאני עובד עליו ללא לאות, הוא כעס. בשנה האחרונה, מאז שנחשפתי לסטואיזם בצעתי שינוי אדיר בהתנהגות שלי. הן בחיי האישיים והן בעבודה הצלחתי לשבור את התבנית הנוראית שבה הייתי פועל. כמובן שיש עוד הרבה עבודה.

אני רואה את זה בעיקר כאשר אני כותב אימיילים. הבעיה העיקרית היא כמובן חוסר האינטונציה והפרשנות האישית שלי למה שנאמר. פרשנות שמושפעת בהרבה מקרים מהזלזול שלי בעצמי. מאחר ואני מזלזל בעצמי אני בטוח שכל מי שכותב או מעיר את עיני למשהו מבקר אותי. אם מישהו כותב על משהו שפספסתי התחושה המיידית היא שהם לא רק מבקרים אלא גם מנסים לפגוע בי. בפועל כל מה שהם אמרו זה שפספסתי משהו.

התגובה החריפה שלי לא מאחרת לבוא. ברוב המקרים הצד השני מוצא את עצמו מתפתל מהעוצמה של ההתנגחות שלי. לא פעם נוצר עימות וויכוח חסר טעם.

העבודה לא נעשית. מערכת היחסים נפגעת.

כאמור אני עושה עבודה עמוקה כדי להפטר מהכעס הזה, וככל שהזמן עובר אני מצליח למתן את עצמי. דרך אחת היא להזכיר לעצמי שהאינטונציה היא בראש שלי. או לזכור שהם לא מבקרים אותי לרעה אלא מנסים לציין בעיה כדי שאוכל לתקן. במקרה הכי גרוע, הם כן מנסים להוכיח אותי או לעלוב בי, וזו האחריות שלי להתעלות ולהתעלם מזה.

אבל זו עבודה שלוקחת זמן.

בינתיים מצאתי טריק שעוזר לפתור את הבעיה בטווח הקצר.

מה הפתרון היעיל ביותר שמצאתי?

הכלי היעיל ביותר שמצאתי כדי למנוע תגובות רגשיות מיותרות או נפילה לויכוח מיותר הוא להגביל את אורך האימיילים שלי. התכתובות שלי לא עולות על 200 מילים כאשר נדרש הסבר מפורט.

מאחר ובסופו של דבר (גם כשאני כותב בכעס) אני מגיב עם תשובות החלטתי לרכב על הנטייה הטבעית הזו שלי. בתוך מגבלת מילים קשה גם לתת מידע וגם להתנגח.

לכן, בכל פעם שאני מקבל תכתובת שמרגיזה אותי אני כותב את התשובה (גם אם היא רגשית) ואז עורך אותה כדי שתכנס למגבלה שהצבתי. עצם העריכה גורמת לחלק אחר במוח שלי להביט על המכתב וכך אני מצליח להסיר כל דבר שאינו רלוונטי.

איך אתם מתמודדים עם תכתובות שמרגיזות אותכם?