ההתמודדות עם סינדרום המתחזה

אני מתעורר בכל בוקר עם החשש העמוק שהיום יהיה היום בו יגלו שאני בעצם לא מי שהם חושבים.

״הם״ הוא שם כולל להרבה מאוד אנשים – חברים, משפחה, מנהלי החברה בה אני עובד, העובדים שלי, שותפים עסקיים, ועוד אחרים.

מה הם יגלו? שאני לא באמת טוב בשום דבר מהדברים שאני עושה.

אני חושב שזו הפעם הראשונה שכתבתי את הדברים האלו, ואני יכל להרגיש את החרדה עולה וגואה בי. מצחיק, כתיבה הייתה הדרך בה נהניתי להתבטא יותר מבכל צורה אחרת. בעבר הייתי כותב כמויות אדירות של מלל ועכשיו אני מרגיש משותק וכתיבת מאה המילים הראשונות האלו עולה לי בזיעה ופחד.

אני מזכיר לעצמי שזה בסדר. שהסיבה שאני עושה את זה היא בדיוק כדי להתמודד. לכתוב, גם אם קשה לי להתמודד עם המחשבה שאין טעם שאכתוב או שאסור שאכתוב כי מה שלא יהיה הדבר שאכתוב הוא יהיה גרוע. הוא יחשוף בפניכם, מי שלא תהיו, שאין שום דבר מאחורי המסיכה שבניתי.

עוצר לנשום עמוק. אני מגחך ושומע את הקולות בראש שלי מצליפים בי. ״למי אכפת מה אתה חושב?״ הם אומרים, ואני מנסה להפוך את האמירה כנגדם – אם לאף אחד לא אכפת אני יכל לכתוב מה שאני רוצה. כמובן שזה לא באמת עוזר.

ומצד שני, אני יודע שאני לא היחיד שסובל מהדבר הזה. מה שעוזר לי לשבת ולכתוב את הדברים היא שיחה שהייתה לי אתמול עם חבר שלא ראיתי שנים. הוא גר בספרד, ושנינו נפגשנו בכנס מפתחי המשחקים בסן פרנסיסקו. תוך כדי שיחה על הדברים שהוא עושה ועל מצגת שהוא התכונן אליה, התחלנו לדבר על הבעיה הזו והוא חשף בפני שגם הוא סובל ממנה.

אז אני כותב, כחלק מהמאבק האישי שלי לכתוב למרות שזה הפך להיות קשה כל כך לעשות זאת. לכתוב את מה שאני יודע, להוציא את הדברים שלמדתי בכל השנים האלו, ואת כל מה שאני לומד עכשיו, בתקווה שיהיו מי שימצאו את הדברים לרלוונטיים.

במשך 15 השנים האחרונות עשיתי לא מעט. הוצאתי לאור שני ספרים בדפוס ועוד ספר דיגיטלי אחד. כתבתי עשרות כתבות לעיתונים לא קטנים בכלל גם בארץ וגם בחו״ל. עבדתי בחברות משחקים קטנות וגדולות ועובדתי על המון מוצרים דיגטליים. יצא לי לנהל אנשים בודדים וקבוצות גדולות. יש עוד הרבה דברים שאני רוצה לעשות, אני רעב כל הזמן וזו הסיבה, בין השאר, לחוסר היכולת שלי להתמודד עם הסינדרום הזה. אמת המידה שלי להצלחה היא מאוד ברורה ואני עדיין לא שם ועד שלא אגיע לשם לא תהייה לי ההוכחה ביד לסתור את כל הדברים הנוראיים שאני חושב על עצמי. לא תהייה לי דרך לסתור את הקולות שנמצאים לי בראש ומהדהדים יום ולילה.

כמובן שיש חשש די מוצדק שגם כאשר אצליח להגיע ליעד זה לא יהיה מספיק והקולות האלו ימצאו דרך אחרת להרפות את ידי. בין אם זה יהיה שמדובר במזל בלבד, או שלא אני עשיתי שום דבר אלא כל מי שסביבי. אני יכל כבר עכשיו להסביר לעצמי די בפירוט למה ההצלחה העתידית הזו שעוד לא הושגה לא שייכת לי. זה מתיש.

אבל אני לא אכנע. אני לא אכנע כי ההורים שלי למדו אותי להמשיך הלאה ולעשות את הדברים שאני מאמין בהם. חשוב יותר, ההורים שלי עשו עבורי (כתבתי הקריבו ומחקתי, הם לא יאהבו את המילה הזו, הם לא רואים שום הקרבה בדברים שהם עשו) כל כך הרבה ואני חייב להם ולעצמי להתמודד עם הדבר הזה ולהביס אותו. גם אם המאבק יהיה יומיומי והמלחמה לעולם לא תסתיים. גם אם מצפים לי עשורים רבים נוספים של התמודדות אני אמשיך.

עשיתי לא מעט בשנים האלו. אביב, אותו חבר איתו דברתי אתמול, אמר לי שהבעיה שלי היא שיש דברים רבים שנראים לי ברורים מאליהם, דברים שבאים לי בקלות והם אינם טריוויאליים, הם אינם ברורים מאליהם. אז אני אכתוב ואם יהיו מי שילמדו מזה אני אשמח ממש ואם התגובות יהיו שזה ברור ואין סיבה שאמשיך לכתוב… ובכן לפחות אדע איפה אני עומד, וזה גם חשוב.

פתחתי את הבלוג הזה עבור הדברים האלו בדיוק. לכתוב על התהליכים שעוברים עלי. לכתוב על הדברים שלמדתי לאורך השנים. לדבר על ההתמודדות שלי עם הזעם האין סופי שלי ואיך אני מתמודד איתו הודות לסטואיזם. לכתוב על מה שאני עושה כמנהל מוצר ומעצב משחקים. על ניהול ומה שעבד לי ומה שלא עבד. לכתוב על הניצחונות הקטנים והכישלונות. עבורי, עבורי שאזכור, ועבור אחרים למקרה שזה יעניין אותם.