המאבק האין סופי בזעם

הרגע בו פחדתי מעצמי ואיבוד השליטה שלי היה הרגע בו כמעט עיוורתי את אחי.

ישבנו בחדר שלי, גרנו ברחובות אז. בגלל מעברי הדירות המרובים שלי קל לי לדעת שהייתי בן 13 או 14 אז. ניר היה בן 9 או 10. אני לא זוכר מה הוא אמר או עשה, אני רק זוכר את השנייה שהתנפלתי עליו ודחפתי את האצבעות שלי על העפעפיים שלו ולחצתי. אלוהים רק יודע איך עצרתי את עצמי באותו רגע ואני באמת מעדיף שלא לחשוב על מה היה קורה אם לא הייתי עוצר.

מבועת דחפתי את עצמי אחורה, נצמדתי למיטה שלי והוא צרח שהוא לא יכל לראות. אחרי כמה שניות של אימה צרופה הראייה חזרה אליו.

זה לא היה היום האחרון בו עשיתי נזק בגלל הזעם שלי.

שברתי את הזרת שלי כשאגרפתי את הקיר. התנהגתי בצורה מגעילה להורים שלי, לבת הזוג שלי, לחברים. שברתי דברים. ובכל פעם מצאתי את עצמי מותש, מפוחד, וכלפי חוץ רק זועם יותר. התהומות בהם חייתי היו איומים וקשים והחיים בתהומות האלו רק הזינו את הזעם עוד יותר.

באחד מסרטי מארוול דוקטור באנר אומר שהסוד שלו הוא שהוא תמיד כועס. זה משפט שנועד להצחיק אני מניח. אנשים צוחקים כשהם צופים בקטע הזה בסרט. עבורי המשפט הזה היה אגרוף לבטן. כמות האנרגיה שאני מוציא כדי לשמור על עצמי מהתפרצות היא אדירה. לדעת שבכל רגע משהו עלול להצית אותי היה מתיש. במשך שנים חפשתי דרכים להתמודד עם זה. הגעתי למדיטציה ובכלל לכל תחום הינו אייג׳ (ולימים הפכתי מטפל) רק בגלל שחיפשתי דרך כלשהי להתמודד עם הזעם הזה.

אני בן 39. הפעם הראשונה שהצלחתי להשתחרר מהזעם הייתה לפני כשנתיים. מאז הייתה לי התפרצות רצינית אחת בלבד, בדצמבר 2018. זה לא היה יפה. לא שברתי כלום, אבל דיברתי דרך שיניים חשוקות ונהמתי על אבא שלי. בכיתי מיד אחרי זה והייתי מותש. התחלתי לספור מאפס ימים בלי זעם.

למרות הרגע הזה, אני מאוד גאה בעצמי. שנתיים כמעט בלי תקריות בכלל, בטח שלא כמו אלו שהיו לי בעבר. מצאתי את הדרך להשתחרר מהמכשול הנורא הזה.

איך? מה עשיתי אחרי שנים של נסיונות שונים להתמודד עם זה?

רגע לפני חשוב לי להציף משהו שהיה קריטי עבורי בניסיון להתמודד עם הזעם הזה.

למרות שאני לא אוהב את עצמי כועס, ולמרות שאני מפחד מההתפרצויות האלו, אני חייב להודות שחלק בי היה מאוהב בזעם הזה. שכנעתי את עצמי שהדלק שלי הוא הזעם הזה. שאני יכל לעבור ימים במינימום שינה, שאני יכל לשבת ולכתוב או לעבוד או לעשות מה שלא יהיה כי אני מתודלק על ידי הזעם הזה. כשאתה חי בתהום, אתה מרגיש שאתה צריך את הזעם כדי לשרוד.

שטויות. אין דרך אחרת להתייחס לאמירות האלו. תפיסה רומנטית מוטעית שנובעת מסרטים או ספרים או אני לא יודע מה. מושפעת מדמויות גבריות שבורות וזועמות שנלחמות בעולם. איפשהו לאורך הדרך בגלל שלא יכלתי להמנע מהכעס ניסיתי לדמות אותו למשהו אצילי וסקסי.

אין שום דבר סקסי בגבר או אישה שמקציפים מהפה ועומדים באגרופים קמוצים, בלי שום שליטה עצמית.

התפיסה הזו הייתה חלק מהרעל שמנע ממני להשתחרר.

לפני שנתיים התחלתי לקרוא בספר שכבר ציינתי פה בעבר, ספר בשם The Daily Stoic: 366 Meditations on Wisdom, Perseverance, and the Art of Living מאת Ryan Holiday, בין העמודים של הספר מצאתי את התשובה שחיפשתי.

אין פה טריקים, אין פה דרך בה כל אחד שסובל מהתקפי זעם יכל ללכת בה לגאולה האישית שלהם. יש פה הרבה עבודה אישית והרבה התמודדות עם התחושה הזו.

ובכל זאת, מה קרה? מה מצאתי? ומה עשיתי עם זה?

הספר מחולק לחודשים ולימים. בפרק של הראשון לפברואר ישנו ציטוט של מרקוס אורליוס. אני מביא פה את התרגום הגס שלי לדברים: ״שמור על המחשבה הזו כאשר אתה חש התקף של זעם – אין זה גברי לזעום. דווקא עדינות ועידון תרבותי הם האנושיים יותר ולכן גבריים יותר…״ המשפט הזה הדהד באופן הופכי לתפיסה שצמחה בתוכי במשך כל השנים האלו ובבת אחת נפצה אותה. חשבתי על מ., בת הזוג שלי (למי שיקפצו סימני שאלה לראש, אנחנו נשואים, אני פשוט שונא את המילה אשתי והיא בקשה שלא אציין את שמה אז היא תהייה מ.) ועל איך היא רואה אותי כשאני בהתקף. אני לא יודע אם התמונה שהייתה לי בראש נכונה. האמת שזה לא משנה באמת, מה שמשנה הוא שבאותו רגע רציתי להיות בן זוג ראוי לה. מישהו שמסוגל לשלוט בעצמו והוא לא ילד חסר מעצורים שפשוט שובר כל דבר שעומד מולו.

זה היה הצעד הראשון. התובנה הזו הייתה קריטית עבורי. היא נגעה במקום שבו הפכתי את הבעיה למקור גאווה שקרי. כאשר ההבנה הזו ירדה יכלתי לעבור לשלבים הבאים.

במשך חודשים שיננתי את המשפט הזה בכל פעם שהרגשתי שאני מתעצבן. זה אומר שעשיתי את זה כמה פעמים ביום, כל יום. רק בשלב הזה הבנתי כמה הייתי מלא ברעל.

שוב – כמה פעמים ביום, בכל יום. כמות הדברים שהרגיזו אותי ובכלל לא שמתי לב להתנהגות ולתחושות שלי הייתה מהממת. ובכל יום שעבר ולא התפרצתי מצאתי את עצמי גאה בהישג ורשמתי אותו לעצמי ביומן שסגלתי את עצמי לכתוב, בעיקר כדי לעקוב אחרי השינוי הזה.

יום אחרי יום, שיננתי את המשפט הזה ויום אחרי יום לא ויתרתי לעצמי ובכוח רצון בלבד הרחקתי את הזעם בכל פעם שהוא תקף. לקחו חודשים רבים עד שהגעתי למצב שבו יום אחד שמתי לב שלא זעמתי. הדברים שהיו מעצבנים אותי פשוט הפסיקו לעצבן. ממצב שהייתי צריך באופן יזום לדחות את הזעם הגעתי למצב שבו פשוט לא זעמתי.

ברוב המקרים. השלב הבא היה לאתר את הטריגרים שעדיין גורמים לי להתפרץ. אלו הטריקיים יותר. את ההתמודדות היומיומית הצלחתי לסלק על ידי בנייה הרגל. אבל הדברים הלא צפויים, הם אלו שיכולים להחריב את הכל. בגלל גורם ההפתעה, ומאחר והם לא קורים הרבה (וטוב שכך) קשה לתרגל את ההתמודדות איתם. אבל בכל פעם שהם קרו עצרתי את עצמי, ובכל פעם כתבתי ביומן בדיוק מה עבר עלי, מה הרגשתי ומה עשיתי.

עד היום בו קרה משהו שלרוב היה מביא איתו התקף זעם. זה היה שילוב של דברים, מכתב מהבנק, ודו״ח לא צודק שהגיע יחד עם עוד כמה דברים. אני זוכר את הרגע הזה כי הוא היה קריטי עבורי. בבהירות שלא הייתה לי לפני כן, התחלתי לחשוב מה לעשות כדי לפתור את הדברים (הדו״ח בוטל בין השאר). מה שהיה מתגלגל לקשר מתהדק בבטן, ולחץ בראש ובחזה פשוט לא היה שם. הייתי נקי. כתבתי את הדברים, כדי שלא אשכח, כדי שיהיה לי כלי להשתמש בו בעתיד.

כאמור, מאז כן התפרצתי באותו יום בדצמבר כשאני בטלפון עם אבא שלי. הצד החיובי של אותו היום? למרות שאני לא סולח לעצמי על איך שדברתי איתו, וגם על זה ששברתי את הרצף היפה שהיה לי, אני יכל לומר שזה היה רחוק מאוד מההתפרצויות שהיו לי לפני כן. גם לא בעוצמה וגם לא באורך של ההתפרצות.

זה לא מושלם, לא. אבל עבורי העובדה שזה כן היה קצר ופחות נורא היא קריטית. זה אומר לי שההתדרדרות שלי לא הייתה לתהומות שהכרתי לפני כן. זו הייתה נפילה קצרה בתהליך טיפוס ארוך מאוד שאני לא יודע אם אי פעם יסתיים. אבל אני יודע שאני לא אוותר. אני רואה את מ. בפסגה ואני רוצה להיות איתה תמיד. היא העוגן שלי. היא הסיבה שאני מנסה להיות טוב יותר. בשבילה, בשבילי, אני לא אתן לעצמי לצנוח שוב לתהומות האלו.