אחד הזכרונות שיש לי מבית הספר הוא שיחה עם היועצת. זה היה ברחובות, בית ספר קציר. השנה הראשונה שלי שם. הייתי בכיתה ח׳. אני לא בטוח למה הייתי אצלה, הזיכרון מתחיל מיד אחרי שהיא שואלת שאלה לגבי משהו שחוויתי. אני זוכר ששקעתי לתוך עצמי ושחזרתי את האירוע. מה היה האירוע, אני לא כל כך בטוח. היא עצרה אותי אחרי כמה דקות ושאלה אותי אם אני משחזר את הדברים כאילו אני עומד מהצד. אמרתי לה שכן. היא אמרה לי לזכור את זה, ולנצל את היכולת הזו.
לא הבנתי למה היא אומרת את זה. מבחינתי זה משהו שתמיד עשיתי ושנים מאז המשכתי לעשות. מהעובדה שהיא הבינה מה אני עושה ברור לי שזו אינה תכונה ייחודית ויש אותה לעוד אנשים, אבל אני יודע שזו לא מיומנות שיש לכל אחד. אני יודע כי היו לי שיחות מביכות יותר ופחות עם אנשים לגבי זה.
בכל מקרה, כדי לחדד, מה שקורה הוא שאני מביט לאחור ומשחזר את האירוע שקרה, מביט בו ללא רגש ומסוגל לעקוב אחרי סדרת האירועים וההחלטות שנעשו. זה עוזר לי להבין במה טעיתי ומה עשיתי נכון, בתקווה שבפעם הבאה אפעל נכון יותר.
מוזר, לכתוב את זה גורם לי להרגיש כמובן מודע לעצמי ומובך מעט, יחד עם זאת אני חייב לומר שזה קסום בעיני. זו התמודדות לא נעימה תמיד כי ללא המסננת הרגשית של אותו הרגע קשה יותר לקבל עם דברים שאמרתי או עשיתי. ומצד שני קל לי יותר להבין את רצף האירועים.
בשנים שעברו מאז מצאתי שאני לא רק מסתכל לאחור בזיכרון אלא מצליח לנתק את עצמי תוך כדי האירוע ולהביט בדברים מהצד. לצערי עד לאחרונה לא מצאתי דרך התנתקתי לחלוטין בזמן ממה שקורה ולהגיב לדברים בהיגיון. לחלוטין לא. למרות שיכלתי לצפות מהצד בזמן אמת כל מה שזה נתן לי הוא להרגיש ממש רע ומטופש בזמן שאני מתנהג בצורה שנראתה לי לא נכונה. כמו לעמוד בחדר שני ולצפות דרך מראה, להכות עליה ולצעוק מבלי שישמעו אותי. זה היה מתסכל, לדעת שאני יכל לשנות משהו באירוע שמתרחש לפני, ולא מסוגל לעשות את זה בו זמנית.
רק כאשר התחלתי ללמוד סטואיזם הבנתי איך להשתמש בכלי הזה בצורה טובה יותר. אחת הדרישות של הסטואיזם היא מודעות עצמית למחשבה ולהחלטות. הפילוסופיה הזו גם דורשת שאבין מה משפיע עלי, כדי שאוכל לנטרל את ההשפעה הזו או לפחות להבין ולהמנע מהטריגרים. זה לא קל. למעשה זה מעייף – להיות עירני כל הזמן למה שמתחוללת סביב. להקשיב לאנשים, לטון שלהם לשפת הגוף שלהם. לראות את כל מה שקורה מסביב. להשפעה שיש לאנשים מסוימים על אחרים. מצד שני, כמו שריר אני יכל לומר שזה נהייה יותר ויותר קל עם הזמן. העובדה שנולדתי או פיתחתי את היכולת להתבונן מהצד היא ייתרון, אבל זו רק נקודת התחלה טובה יותר. זה לא מספיק. אז חפשתי כלים שיעזרו לי.
כאשר אני מנסה לדמיין עכשיו את מה שקורה כדי להסביר את הדברים, הדימוי שעולה לי הוא שיש שני עותקים שלי באותו האירוע והמודעות שלי נמצאת בעיקר באחד העותקים האלו. כאשר זה קורה אני שם לב לעותק השני שלי ואני בכוח מעביר את המודעות שלי באופן מלא יותר מהעותק הראשון לשני ואז הוא מתחיל להיות באינטראקציה באותה הסיטואציה. העותק הראשון, הרגשי יותר עדיין שם, אני יכל להרגיש אותו. יש לו השפעה על הסיטואציה אבל היא מופחתת.
איך אני עושה את העתקה הזו? זה התחיל כאמור מהבנת הקונטקסט ואולי יותר מזה, מרצון אמיתי שהחל לפעפע בי. זה הרגיש כמו לעמוד בצומת כשמצד אחד יש שלט אין כניסה. פיזית אפשר לעבור, אבל אסור לך. אז, יום אחד אומרים לך שאתה יכל לעבור שם ואתה עושה את הצעד הראשון בחשש.
התרגיל שעוזר לי להתמקד ולהיות עירני כל הזמן הוא להיות במדיטציה עם עיניים פקוחות ולפתוח את החושים שלי.
לרוב מדיטציה היא התבוננות פנימה וניסיון להשקיט את הדברים. מה שאני מציע הוא לפנות לכיוון השני.
אני יושב בשקט, ומתרכז בנשימה – בשאיפה ונשיפה. אני לא עוצם עיניים אלא נותן לראייה שלי להפוך לרכה יותר. אני שם לב למה שקורה בקצוות של שדה הראייה ולא רק במרכזו. אז אני עובר להקשיב לקולות ולצלילים סביב, להקשיב לדברים שרחוקים ממני. קולות מהבית השני, נביחות כלבים במרחק, הרוח, מטוסים, רשרוש עצים, חריקת מתכת. אני מנסה להינעל על הצלילים האלו ואז להקשיב טוב יותר, רחוק יותר. אז אני עובר לריחות. ריחות בשמים ובישול, לאדמה, פלסטיק מסביב, שתיה, חיות. גם פה אני לוקח את הזמן להינעל על ריח מסוים ואז לרדוף אחרי ריח אחר. (לריחות אני ממליץ לעשות את התרגיל עם יין, או עם בגדים של אנשים…לא שאני אומר לכם לקחת בגדים של אחרים ולהסניף אותם… כאילו כן, תעשו את זה כי זה כנראה יהיה תירגול מעולה אבל אני לא אומר לכם לעשות את זה ואל תבואו אלי בתלונות).
אני מוצא את עצמי עירני יותר אחרי מדיטציה כזו. היא יכולה לקחת כמה דקות, או רבע שעה תלוי כמה זמן יש לי אבל התרגול הזה עוזר. הוא מאפשר לי להיות עירני יותר לכל מה שקורה סביבי כאשר אני באינטראקציה עם האנשים אחרים.
ברגע שאני מודע למה שקורה, הדבר הבא הוא כמו דמיון מודרך. אני מרגיש את שתי הדמויות שלי שנמצאות בסיטואציה המסוימת. אחת מהן מביטה בשנייה. כאשר אני רואה שמתחיל שינוי בדמות הראשונה, הרגשית יותר אני מעתיק את המודעות שלי מהדמות הראשונה לשנייה.
זה לקח לי המון זמן. אבל כשזה מצליח זה מדהים. עצם ההצלחה עוזרת לי להתייצב ולבחון את הדברים בצורה נקייה יותר.
לפני שאסיים חשוב לי לכתוב: הפוסטים האלו עוזרים לי להיות מפוקח יותר לגבי המסע הזה. העובדה שאני חולק את המחשבות והאירועים האלו אתכם גורמת לבוא בדרישות גבוהות יותר לעצמי. להיות אחראי יותר על מה שקורה.
אז תודה.
ארגז הכלים של קיטרו 
להשאיר תגובה