נזכרתי בשיחה המייאשת ביותר שהייתה לי עם זהרה. זה כאב אז, וזה כואב עכשיו.

מה הדבר היחיד שיש לי (לכולנו) שליטה עליו, ואיך להתחיל להשתמש בו כדי להשתחרר מהכעסים והתסכולים.

אני אוהב את פסח. הנה אמרתי את זה. אבל זה חג בעייתי. שנה שעברה מצאתי פיתרון שהפך את הערב לנהדר, הוא כלל לא לקרוא את ההגדה. החלטתי לחלוק את זה.

קצת טראומה, ואז איך זה הביא אותי לתכנן מהלכים קדימה ואיך זה הוביל אותי לתכנן פרוייקטים ומטלות. קראו כדי לחסוך טראומה ולהרוויח את הכלים.

חלול ועצוב אני מתחיל את הבוקר הזה אחרי זוועות השריפה של אתמול. מעודד מעט לגלות שנוטרה דאם עוד עומדת. חושש לגורלה.

יש לנו התחייבות אחת שאסור לשכוח, להיות הגרסה הטובה ביותר של עצמינו. מבחינתי זהו הדבר היחיד שאינו נתון לבחירה אלא הוא חובה אישית.

יש דרך מצוינת לוודא שנשמור על ענווה שחשובה עכשיו יותר מתמיד. דרך אחת לזכור לשאוף להכי טוב שאנחנו יכולים. לזכור שאנחנו פה בשביל האחר ולכן חשוב שנעשה את זה בצורה הטובה ביותר: בעבודה, ביחסים, אנחנו פה לשרת. כולנו. האחד את השני. לא משנה מה אנחנו עושים. מי אנחנו. מי ההורים שלי. כמה כסף יש לנו. פה לשרת.

אנחנו זן של אנשים שכבר לא יתבגרו. אנחנו נמשיך לשחק ולא נקבל מרות. לא קרה עד עכשיו, לא יקרה. תחסכו מאתנו.