איך לעצור את הסחרור לתוך תחושות שליליות

זה מתחיל בזיכרון של עלבון משבוע שעבר. זה מתחיל ממישהו שנדחף בתור. זה מתחיל ממישהי שצועקת עלי בזמן הקניות. זה מתחיל כשהילדות לא מתארגנות בזמן. זה מתחיל באיחור. זה מתחיל… ומסתחרר הלאה והלאה עד שזה יוצא מכלל שליטה וכל היום הזה שהיה מלא בתקווה הופך להיות גוש מטושטש של עצבים ותסכול וכל מה שאני רוצה זה לחזור למיטה ולהתחיל מחדש.

אבל זה לא חייב להיות ככה.

אפשר לעצור את הסחרור הזה ולשלוף את עצמינו מהתחושות הנוראיות האלו שרק מחריבות לנו את היום. אבל איך?

זה מתחיל בלהודות שלכעוס זה קצת כיף

כעס, תסכול ודכדוך (אני בכוונה לא כותב דכאון, למרות שאם הייתי בן 15 הייתי כותב את זה) הן תחושות ממכרות. קטונתי מלדעת למה. אני בטוח שהתשובות נמצאות שם בחוץ ואפשר להעמיק בהן. לשם העניין אני יכל לומר על עצמי לפחות שאלו תחושות שכיף להרגיש. כן הן שליליות, אבל איזו תחושה משחררת הן מביאות כשאפשר להשתלח בכל מי שסביב, להתלונן ולהוציא את כל הכעס והבכי והעייפות שהצטברה בתוכי. איזה נהדר זה להרגיש את האדרנלין זורם, או את הרחמים שמקבלים מאחרים כשאתה מספר להם כמה רע לך.

אין מה לעשות, זה מרגיש טוב להרגיש רע. יש לא מעט יתרונות וזו הסיבה שקשה כל כך לעצור. זה כיף.

אבל מה המחיר?

בבשורות טובות מספר קראולי השד לשאר השדים שהוא פוגש איך הוא הוסיף רוע לעולם. השדים האחרים מספרים על דברים איומים שהם עשו, קראולי מתגאה בכך שהוא ניתק את קו הטלפון בלונדון לכולם. השדים האחרים לא מבינים. קראולי לא מצליח להסביר לשדים הזקנים כמה נזק נגרם מהניתוק הזה. אנשים שהיו באמצע שיחה חשובה התעצבנו, הם הוציאו את העצבים שלהם על אנשים אחרים. אלו המשיכו והוציאו את העצבים שלהם הלאה וכך כל לונדון התכסתה בשכבה דקה של רוע נוסף.

בספר זה מצחיק. זה פחות מצחיק כשזו המציאות. זה המחיר שאנחנו ואחרים משלמים כאשר אנחנו לא עוצרים את הסחרור.

זה ממשיך בזיהוי של הטריגר

כדי לעצור את הסחרור צריך להבין מה גרם לו. זה לא מספיק להבין שאני כועס כי מישהי צעקה עלי במכולת. העובדה שהיא צעקה היא לא מה שגרם לי להרגיש רע. משהו בסיטואציה הזו גרם לי להרגיש רע. זה מזכיר לי משהו? אולי העובדה שצעקה עלי מול אנשים גרמה לי לתחושה של השפלה? אם כן למה? הרי קרוב לוודאי שהאנשים שהסתכלו מסביב חושבים שהיא לא בסדר, או במקרה הכי גרוע לא מבינים מה היא צועקת עכשיו ומפריע להם. החפירה הזו פנימה, בניסיון להבין מה בדיוק הסיבה שבגללה אני כועס היא לכשעצמה עוזרת כבר להשתחרר מהרבה מהשליליות. השיחה השקטה הזו בתוך הראש שלי עוזרת לי לבנות גשר בין הרגשות שלי כעת לבין הדבר שהסיטואציה הזו מזכירה לי.

כשאני מבין את הטריגר, אני יכל להתמודד איתו ועם הרגשות שהוא מציף טוב יותר. אני מעביר את זירת המשחק מהרגשות שלי וממקום שאין לי שום שליטה, לחלק בי שיכל להתמודד טוב יותר עם המציאות. כאשר זה קורה אני יכל לעשות את הדבר הכי חשוב והוא לשנות את מה שאני מרגיש כלפי הסיטואציה.

אנחנו לא יכולים לשנות את המציאות, רק את איך שאנחנו מגיבים אליה

המציאות היא המציאות ורוב הזמן היא לא מתכופפת לרצון שלנו. אנשים מתנהגים בצורה מכוערת, ברוב המקרים, כי רע להם והם לא יודעים מה לעשות עם זה. לפעמים הם פשוט רעים. אין שום סיבה לתת לסחרור שלהם לקחת אותי איתו. בעוד שזה היה יכל להיות תענוג לחנך את כל העולם ולשנות את כולם כדי שיתאימו לי זה לא סביר ובזבוז זמן של פנטזיה (יש דברים מרגשים יותר לפנטז עליהם אם כבר בוחרים בדברים בלתי אפשריים). מאחר ואין לנו שום דבר שאנחנו יכולים לעשות עם מה שקורה, ומאחר ודברים שאנחנו לא ממש שמחים לקראתם ימשיכו לקרות כל מה שנותר לנו הוא לשנות את איך שאנחנו מתייחסים אליהם.

בכתביו, מרקוס אורליוס התייחס לעניין הזה שוב ושוב בזמנים שונים. הוא מחדד (לעצמו, הכתבים שאנחנו קוראים היום הם מהיומנים האישיים שלו ולא מדברים שחשב לפרסם) את החשיבות של תפיסת האירוע כפי שהוא ושינוי הרגשות האישיים כלפי האירוע. אני אוהב את המחשבה הזו כי היא קריטית – הוא לא מדבר על דחיקת רגשות או סגירה שלהם אלא שינוי שלהם אל מול המצב איתו הוא צריך להתמודד. הדחקה או סגירת רגשות בתוך קופסה מובילה בסופו של דבר רק לנזק ארוך טווח.

כמובן שהשאלה שנשאלת היא איך לשנות את הרגשות?

לאסוף כמה שיותר מידע

כלי חשוב אחד בשינוי הרגש הוא לנסות ולהבין את התמונה הכוללת טוב יותר. בהנתן שאני לא עומד מול רוע מוחלט סביר להניח שהבן אדם שמרגיז אותי מתנהג בצורה שהוא מתנהג מסיבה מסוימת. גם אם הוא לא מסוגל להבין את הסיבה היא עדיין קיימת.

הייתי בשדה התעופה והעבירו אותנו בבדיקות. אחד השומרים סימן לי לעבור לתור השני ואז כשהגעתי נבח עלי משהו וסגר את התור. שאלתי אותו בשביל מה קרה לי אז (כי בינתיים התקדמו אנשים בטור המקורי שלי) והוא נזף בי שאני עם נעליים והוא לא שם לב שאני עם נעליים. הוא הלך. סיימתי את הבדיקה ואיתרתי אותו. תכננתי לנזוף בו חזרה ולהסביר לו כמה הוא היה לא בסדר ושהדרך בה דיבר הייתה לא לעניין.

עצרתי. הסתכלתי סביב. אין ספק שהוא היה לא בסדר. אין שום סיבה אף פעם לדבר בצורה מזלזלת או מגעילה או לצעוק על אנשים סתם כך. חשבתי במהירות על התסריטים האפשריים מהרגע שאני מעיר לו, כאשר אני לוקח בחשבון שיש לי בערך דקה לדבר איתו לפני שאני אורז את הדברים שלי והולך ושהוא נמצא באמצע העבודה שלו.

ראיתי את האנשים מסביב, את האנשים שהוא עובד איתם ואת האנשים שהם סורקים. אני לא יודע לומר אם המידע שליקטתי היה נכון או מלא אבל המסקנה שלי מכל מה שראיתי הייתה שהוא קורבן של הנסיבות. ההתחושה שלי החלה להשתנות. עדיין הלכתי אליו ועדיין דברתי איתו. ״אני מתנצל שהייתי תוקפני״ אמרתי ״ אבל זו סיטואציה מלחיצה גם ככה, אני בטוח שגם לכם. קראת לי ואז שלחת אותי משם מבלי שאבין לעומק את הדברים וזה היה לא נעים. אני יודע שאתה מתמודד פה עם דברים לא קלים. אם תוכל להבא להיות יותר ברור זה יכל למנוע מצב כזה״. הוא לחץ לי את היד וחייך.

להשתמש בחמלה

אנחנו לא משתמשים בחמלה מספיק. איכשהו המנגנון שיצר אותנו ציד אותנו בה. זו תרופת פלא לכל הסיטואציות האלו. אם אין מספיק מידע ולא ברור למה עשו לכם עוול, תמיד אפשר לעבור לחמלה. הבוקר נדחפו שתי נשים לפני בתור לרכבת. האינסטינקט המידי שלי היה לנזוף בהן, להראות להן כמה הן לא בסדר. ברור לי (ולכן) שזה לא היה נותן כלום. גג הן היו מתעצבנות ואני הייתי כועס (או אולי מרגיש מרוצה מעצמי שהעמדתי אותן במקומן) אבל לא מעבר לזה. המסקנה שלי הייתה שזה לא שווה את התהליך הזה. יש לי דברים חשובים יותר להתעסק איתם. אז במקום עברתי למקום של חמלה. הסיפור לא צריך להיות מורכב מידי, אבל ברגע שהסתכלתי עליהן בחמלה הכעס התפרק ועברתי למקום שבו פשוט קיוויתי, עבורן ועבורי ועבור כולם, שילמדו להיות מנומסות יותר.

אי אפשר להחזיק בכעס ובחמלה בו זמנית. ואני מוצא שחמלה חזקה יותר.

להשאר במקום של למידה והתבוננות

כלי נוסף שאני מוצא יעיל הוא להשאר במצב מנטלי של למידה והתבוננות. במקום להמשיך ולהחזיק בכעס או בתחושת ההשפלה אני עובר לבחון את עצמי ואת הסיטואציה. ההתבוננות הזו, שמטרתה ללמוד ולהבין טוב יותר את כל סדרת האירועים שהתחוללה בשניות האחרונות מכריחה אותי להתנתק רגשית, מיד לאחר הניתוק קל לי לשנות את הרגש למשהו אחר. זו יכולה להיות סקרנות, זו יכולה להיות אפילו תחושת לעג לפעמים, ובתקווה לחזור למקום של חמלה. אבל הנקודה העיקרית שאני מתרכז בלמידה כי לעשות טוב יותר ונכון יותר בפעם הבאה.

ענייניות

במקרה הגרוע ביותר אני עובר למצב ענייני. עכשיו, זה המצב שאני הכי לא אוהב להיות בו, אבל הוא יעיל. לעיתים נדמה למי שמביט מי מהצד שאני כועס. אני מצר על כך ומעדיף למצוא דרך לשכלל את המצב הזה שאני נכנס אליו או לוותר עליו לחלוטין אבל בינתיים זה הפתרון שלי. ההבדל הוא בעיקר פנימי – אני לא חש כעס. אני לא מתעצבן. אני לא נהייה מתוסכל. כל אלו נעלמים ומה שנשאר הוא לפתור בעיה שעומדת מולי. זה קרה הבוקר כשהייתי עם הילדות והקטנה נכנסה למצב שבו היא לא רצתה להתלבש ולא רצתה להתכונן.

הייתי יכל להיות רך יותר. הייתי צריך להיות מחבק יותר, אבל זה היה בוקר קשה לי וכדי לא לכעוס עברתי למצב ענייני וקר יותר. כאמור, רחוק מלהיות פתרון מושלם ואני מחפש דרך להפוך את המצב הזה לרך יותר או פחות קר. כרגע זה פתרון טוב יותר מהסיטואציה כפי שהיא.

אלו הדברים שעוזרים לי להמשיך הלאה, שעוזרים לי להתקדם לדבר הבא. הם לא מושלמים, אבל הם עובדים והם חלק מהתהליך שלי להיות טוב יותר. להסיר מעלי את החלקים שאין שום צורך שישארו.