מרקוס אורליוס כתב לעצמו ביומניו ״הנפש שלך תשתנה לקבל את צורתן של המחשבות אותן אתה מארח תכופות. שכן הרוח האנושית נצבעת בצורה הזו״. כמו תמיד זו תזכורת לעצמו לשמור על נפשו ורוחו מדברים שאינם מתאימים לו, שעלולים לפגוע בו.
המשפט עצמו מוכר אני מניח לכל מי שקורא את הדברים פה. בצורה כזו או אחרת. אני מוצא את זה מרתק שאחד האנשים החזקים בהיסטוריה, ששלט על אימפריה שלא הייתה שנייה לה עד היום היה צריך להזכיר לעצמו את הדברים האלו ולהרהר בהם. אולי הוא יותר מכל אחד אחר היה צריך את התזכורת הזו, בגלל האחריות האדירה שהייתה לו.
הרהרתי בדברים לאורך הבוקר אתמול וחזרתי להרהר בהם בערב. מה המחשבות שאני מרשה לעצמי לארח? אילו מחשבות מתפרצות פנימה כי אני לא שומר על עצמי מספיק ומונע מהן להכנס?
אני רוצה להגיד שאני מרשה לעצמי לארח מחשבות איכותיות, מעניינות. כאלו שמאתגרות אותי. כאלו שמחזקות אותי. האמת היא שאני לרוב מארח מחשבות הרסניות.
עולה השאלה אם חשוב לכתוב על המחשבות האלו כדי לגרש אותן מהמחשבות אל הנייר? או שאולי עדיף שלא לתת להן אחיזה נוספת בעולם המציאותי. ואולי הדרך הטובה ביותר היא זו שאימי ממליצה לאנשים שמגיעים אליה לייעוץ – לכתוב את הדברים ולשרוף אותם.
בעוד שאני חושש לתת למחשבות האלו יותר מידי מקום בחיים שלי, יותר מאשר הן כבר דורשות, כנראה שנכון יותר לכתוב אותן. למרות שהן מתארחות במוחי ומרשות לעצמן להתיישב שם לאורך זמן, בסופו של דבר הן מסתתרות שם. הכתיבה היא כמו אלומת אור שנזרקת עליהן, מצמידה אותן למקומן וחושפת אותן. על הנייר קל יותר להתמודד ולנתח אותן לאמת אותן מול העובדות. אולי חלק מהדברים יתגלו האמיתיים. אם זה המצב דווקא אז חשוב יותר לחשוף ולבדוק כדי שאוכל לשנות. ומה שאינו אמת, כשהדברים כתובים וברורים אפשר לגרש אותן בקלות רבה יותר.
אז ישבתי וכתבתי את הדברים שמפחידים אותי, את הדברים שיושבים איתי בחושך בסלון במוחי ומסרבים לתת לי מנוחה. הכשלונות שחוויתי. החשש לכסף. הפחד והדאגה להורים שלי, לאחי, לבת הזוג שלי ולילדות. ותוך כדי שאני כותב אני נזכר בשיעור חשוב נוסף בסטואיזם, החלק הפרקטי יותר של הפילוסופיה. השאלה האחת החשובה שיש לשאול: האם יש לי מה לעשות בעניין? אני מוצא שהתשובה היא תמיד כן. השאלה היא לא אם יש לי פתרון אלא אם יש לי משהו לעשות לגבי העניין.
האם. יש. לי. משהו. לעשות. בעניין.
כן. יש.
מהכישלונות שחוויתי אני צריך ללמוד. להביט בכל אחד ואחד מהכישלונות ולכתוב אותם כדי ללמוד מה עשיתי לא נכון ומה אני יכל לשנות, ומה היו הדברים שהיו מעבר לשליטה שלי ולבחון אם היום אני יכל לשים אותם בשליטתי או לא. אם כן, אני יודע מה הצעד הבא. אם לא, אני יודע שאני צריך לשחרר ולדעת שאין טעם, אין מקום לבזבז בדאגה המיותרת הזו. חשוב יותר להשקיע את הזמן שיש לי כדי לגדר ולמזער את מה שאינו בשליטתי.
החשש לכסף הוא תמידי וגם שם יש לי מה לעשות. לחפור לעומק במקומות בהם יש בזבוזים. לעבוד על המיזמים שאני מאמין שיכולים להוסיף לי. לתכנן את התורניות על פי המצב כעת. אני דוחה את הדברים כבר שבועות והגיע הזמן לשבת ולקדם אותם. צעד צעד. אני יודע שאני לא מתמודד עם הדברים כי זה מלחיץ אותי ומעצבן אותי ואז במקום לפתור את הבעיות אני רק מערים עליהם פחדים שמונעים ממני מלהתקרב לערימה הזו.
ולגבי הפחד והדאגה. זו אולי הדבר הקשה ביותר שאפשר להתמודד איתו. האנשים שאני אוהב יכולים להעלם בבת אחת. אני יכל להעלם בבת אחת. התרופה היחידה היא להיות איתם עכשיו. לדבר איתם עכשיו. לומר להם שאני אוהב אותם, עכשיו.
אני אוהב אתכן. אני אוהב אתכם.
ארגז הכלים של קיטרו 
להשאיר תגובה