לגדל בנות מעוררות הערצה

לסבתא שלי יש ברכה ליום הולדת שהיא דואגת תמיד לברך יחד עם הברכות האחרות ״שתהייה בן אדם״. תמיד אהבתי את הברכה הזו. זו שאיפה טובה, להיות בן אדם. בני אדם מתנהגים יפה האחד לשני. בני אדם חושבים ולומדים ומתפתחים. בני אדם עושים דברים יפים יחד ובנפרד. בני אדם הם אידיאל ששווה להגיע אליו. 

אני מסתכל על הילדות שלנו ואני שמח, אני חושב שעשינו עבודה לא רעה בכלל להפוך אותן לבנות אדם. מי שמכיר אותנו יודע שצורת החינוך שלנו אינה קונסרבטיבית בלשון המעטה. 

כשאמילי (שם אינטרנט, בעבר בייבי אמילי, לפני כן פו״ץ… סיפור ארוך, לא משנה כרגע) נולדה לבת הזוג שלי ולי היו כמה מחשבות מאוד ברורות לאיך אנחנו רוצים לגדל אותה. ידענו מה היה חשוב לנו שהיא תדע ואיך נרצה לתקשר איתה. אנחנו אישית מרוצים ממנה. כשהיא הייתה בת שש גם איב (שם אינטרנט) נולדה והמשכנו את אותה צורת החינוך. 

שתיהן חדות מאוד. הן ציניות, וצורת הדיבור שלהן משעשעת אותי כי הן מדברות כמונו וההומור שלהן שחור. אתמול איב ספרה לאמא של חברה שלה על משהו שהיא אמרה והמשפט ״ואז הילי הביטה בי במבט של waht the fuck״ וזה הצחיק אותנו. קשה להבהיל אותן או להערים עליהן. הן חשדניות באופן טבעי וסקרניות. הן לא מקבלות דברים ככה סתם. יש גם מעט מאוד דברים שאני יכל להגיד להן שיזעזעו אותן בגלל ספרים שאנחנו קוראים או סרטים שהן צופות בהם. הן יודעות יפה מאוד לסנן את השטויות שאני אומר ולהתעלם באלגנטיות (או בצורה בוטה מאוד).

יש להן את הסגנון האישי שלהן, בלבוש ובהתנהגות, האהבה שלהן לדברים. יש להן גם המון במשותף וזה נהדר איך שהם עובדות יחד. זה גם מסוכן… לנו. הן יודעות בדיוק מה הן רוצות ומה הן לא רוצות. מה מתאים להן ומה לא מתאים. לאן הן מוכנות ולא מוכנות להתקדם.

כן. הן קשות ועקשניות ויש ימים שבהם אני רוצה למסור אותן, אבל הן מצחיקות ומלאות אהבה וקשובות זו לזו. הבאנו את איב כשאמילי כבר הייתה בשלב שבו היא ממש רצתה אחות קטנה והיא דואגת לה מהיום הראשון שנולדה. למרות פער השנים אמילי יודעת לשחק עם איב ולשעשע אותה או להפעיל אותה (לסדר ארונות למשל) בלי להיות מניפולטיבית. 

לא שאמילי לא מניפולטיבית כשהיא רוצה (למשל בדרך שבה מצאה את עצמה בנסיעה בחו״ל עם ההורים שלי כשהייתה בת 8 או 9 אחרי שנצלה את העובדה שהייתה פה מלחמה כדי לשכנע את סבתא שלה לקחת אותה איתה).

אפשר לדבר איתן (רוב הזמן) והתקשורת הזו היא הדבר החשוב ביותר שעליו מבוסס כל החינוך שלהן.

תקשורת

החוק העיקרי שלנו הוא תקשורת עם הבנות, אנחנו מסבירים להן הכל. הן יודעות למה מורטישיה (שם  אינטרנט. רציתי להמנע גם מזה אבל לא מצליח. סורי בייב, נסחתי את הפסקה הזו שלושים פעם עם בת הזוג שלי בכל פעם וזה שובר לי את כל הקצב. אז מורטישיה.) מרשה להן לעשות דברים או לא. הן יודעות להסביר למה הן רוצות משהו או לא מוכנות לעשות משהו אחר. 

מגיל צעיר (עוד יותר) בנינו מערכת של אמון ושל תקשורת כאשר אם הן ידעו להסביר למה הן רוצות משהו, גם אם אנחנו לא ממש רוצים הן יקבלו את זה (כמובן כל עוד לא מדובר במשהו מסוכן או בעייתי מבחינתנו). בין השאר הצורך הזה לתקשר ולהסביר לנו הפך את השפה שלהן לעשירה מאוד ואת יכולת החשיבה שלהן לחדה יותר.

מאז ומעולם ללכת לחנות צעצועים או לקניות היה משהו פשוט איתן. לא היינו צריכים לריב או לסבול מהשתוללויות. בגיל ארבע, אמילי (אז בייבי) הסתובבה עם שק ענק בהמליס בלונדון. אחרי שאספה כל דבר שרק רצתה ישבנו בקומה הרביעית ודברנו על מה היא יכולה לקחת ועל מה צריך לוותר. לא הייתה מריבה. לא הי בכי. רק תקשורת מאוד בוגרת שלה לגבי הדברים שהיו חשובים לה. 

לאיב קשה לקום בבוקר. אז היא מסבירה שהיא צריכה זמן להתחמתח או שהיא צריכה שאהיה בשקט באוטו כדי שהיא תוכל לנמנם עוד קצת לפני שהיא מגיעה לבית הספר. 

היא יכולה להיות בלתי נסבלת כשהיא רוצה. יש ימים שבהם היא יושבת ולא מדברת אלא נוהמת בלבד והיא קשה כל כך, אבל אז מורטישיה תיקח אותה לשיחה או שאני אזכיר לה שהיא אמרה שאם היא כזו אז לחבק אותה ולתת לה להרגע. והיא מקשיבה. רוב הפעמים.

הבעיה הגדולה ביותר עם עניין התקשורת הזו היא שלפעמים אני שוכח שהן קטנות ותוך כדי שיחה עם אמילי (או ריב) אני צריך להזכיר לעצמי שהיא רק בת 12.

לדבר על הכל 

חלק מהעניין של לדבר הוא לדבר על הכל. 

התחלנו לצפות בבאפי קוטלת הערפדים עם אמילי כשהיא הייתה בת 8 (אם אני זוכר נכון, אולי 7). המחשבה הייתה שייקח כמה שנים כי נראה עונה בשנה והיא תגדל עם הסדרה.

היא גדלה עם הסדרה, אבל גמענו את כל העונות בזמן קצר מאוד. מה שאומר שהיו דברים שדברנו עליהם בזכות הסדרה כי היה צריך להסביר. אם זה היה יחסי מין (עדינים ככל שהיו על המסך), או תקיפה. הסברנו את מה שקורה במונחים שיתאימו לה, אבל לא הסתרנו את מה שקורה.

שתיהן ראו ורואות סרטים מפחידים מגיל מאוד צעיר. אמילי טוענת שאנאבל היא קומדייה. את הנוסע השמיני ראינו ברצף והיו רגעים בהם איב עודדה את החיזר.

כאשר הייתה מלחמה הסברנו לאמילי מה קורה כדי שהיא תבין למה חשוב להקשיב. למדנו אותה שעושים דברים מסיבות, להגיד לה ״כי ככה אמרתי״ לא עובד יותר. אז צריך להסביר. 

יש (לי לפחות) לא מעט שיחות עם חברים על הדברים שאנחנו מרשים להן לראות או לקרוא. אם לא עשינו טעות שחשפנו אותן לדברים מוקדם מידי. אני מניח שעל חלק מהשאלות נדע לענות בגיל מבוגר יותר אחרי שיחות פסיכולוג, אבל נכון לרגע זה אני רואה שתי ילדות פקחות שיודעות מה קורה סביבן בעולם ובוחרות במה להתענין ומה פחות מעניין אותן ואין להן זמן בשבילו.

מסכים

אחד הדברים שאני מרגיש פחות נוח איתם הוא כמות הזמן שהן מבלות מול המכשירים שלהן. הייתי מעדיף שהן יקראו יותר. הבעיה שלי אינה שהן צופות בסדרות ויוטיוב – אני לא יכל לדרוש מהן משהו שאני לא דורש מעצמי. אלא שלאחרונה צמצמתי את הזמנים שלי מול תכנים מסוימים והגדלתי את כמות השעות בהן אני קורא. הבעיה שאני קורא מהאייפון או האייפד אז עדיין יש נראות בעייתית מסוימת. 

אין לי פתרון טוב. אני בעיקר יושב וקורא איתן. איב ואני קוראים את הארי פוטר. אתמול סיימנו שליש ממנו והיא רצתה שנמשיך אבל אני הפסקתי. אני מנסה לעצור כשהיא עדיין מאוד רוצה שאקרא כדי שיווצר מתח. מצד שני אני מפסיק כשאני מרגיש שזה נהייה לה יותר מידי, בעיקר מחשש שהיא לא תרצה להמשיך לקרוא כי זה לא יהיה כיף. 

כאמור, הבעיה שלי היא פחות המסכים ויותר תכנים. יש תכנים שאני מבקש מהן לא לראות. שתיהן ידעו שלא לצפות בעבריין המבולבל (כן, מה נעשה, הבחור המבולבל הוא עבריין תנועה). לא רציתי שהוא יקבל תשומת לב בגלל שהוא רחוק מלהיות דמות שצריך להעריך, והתכנים שהוא יוצר נחותים בעיני. איב קבלה את המסרים האלו ממורטישיה, ממני וגם מאמילי שדאגה לשים לב כשאנחנו לא שמנו לב מה יוטיוב הקפיץ. 

אני מעדיף לשבת ולהסביר להן את המורכבות של הנסיכה מונונוקי (שאמילי ראתה בגן והתחפשה לה כבר אז). זה דורש זמן ודרך לתקשר דברים אבל אם אין לי זמן להסביר את זה, אז בשביל מה בדיוק הבאתי אותן לעולם?

דרישות לשיוויון ושמירה על הגוף שלהן

לפני כמה חודשים היינו צריכים לעשות שיחה שמרגיזה אותי במיוחד. היא מרגיזה אותי כי זו המדינה בה אנחנו חיים, העולם שבו אנחנו חיים. עולם שבו צריך להסביר לילדה שלי שאם היא נוסעת באוטובוס ומישהו מתיישב לידה ואומר משהו לא לעניין או נוגע בה זה לחלוטין בסדר לצעוק עליו, לבעוט בו ומיד לדווח. זו נקודה שחזרנו עליה ונחזור עליה שוב ושוב. כי הן צריכות לדעת שהן בסדר ואם נוצרת סיטואציה כזו הן לא הבעיה אלא מי שיוצר אותן. המטרה שלנו היא לשבור, אם קיימת, כל תחושת חוסר נוחות לגבי מה נכון ובסדר. 

יש רק דבר אחד שהוא בסדר – הגוף והמוח שלהן הם שלהן ואף אחד לא רשאי לעשות משהו שהן לא מאשרות. 

זה גם מתחבר לשיחה מורכבת לא פחות על שיוויון זכויות. אנחנו מדברים המון על נשים בהיסטוריה ומביאים להן ספרים (שלשמחתנו יוצאים לא מעט מהם בתקופה האחרונה). שתיהן יודעות שתמכנו בקיקסטרטר של Rebel Girls (שתורגם גם לעברית) ולמה. בפודקאסטים אני מחפש סיפורים על נשים שעשו דברים ששינו את מהלך החיים. אם אני נתקל בכזה אני עוצר ומחכה לנסיעות הבוקר לבית הספר כדי להאזין לפרק יחד.

אין לי אשליה לגבי העולם לתוכו הן גדלות. ייקח עוד זמן עד שדברים יתאזנו. יש דורות שצריכים למות כדי שהתפיסה המעוותת לגבי נשים תוכל לעבור שינוי מלא. מצד שני אנחנו במצב יותר טוב מבעבר ויש מלא דוגמאות מעוררות השראה.כמו אמא שלהן, וסבתא שלהן ועוד אחרות בארץ ובעולם.

שיוויון אומר שהן מודעות מגיל מאוד צעיר לקהילה הלהטבי״ת. זה התחיל מהגן ועם הדוגמאות המפגרות של בנות ובנים וכיצד אלו מוצגים בתמונות ובסיפורים. איב ידעה להסביר שבת יכולה להתחתן עם בת ובן עם בן וזה בסדר לגמרי. אחד השיאים עבורי היה כאשר איב ואני קראנו את ג׳ים ונהג הקטר והיא החליטה שג׳ים יהיה בת. אז איב מכירה את הסיפור של ג׳ינה ונהג הקטר שבסופו ג׳ינה מתחנת עם הנסיכה הסינית החכמה. 

אמילי ידעה לשלוח לי הודעה כועסת על פרסומת מטונפת כנגד הקהילה שצצה לה ביוטיוב ולשמחתי היא נמצאת עם חברות שמקבלות חינוך דומה לזה בבית, או זוכות לחינוך ביוטיוב מנשים נהדרות כמו אורן גל שמעבירות מסרים של סובלנות וקבלה ואהבת האחר. 

זה לא קל לחנך ילדים. אני רואה סביבי חברות וחברים אחרים שעושות ועושים עבודה כל כך יפה עם הילדים שלהן ושלהם וזה מעודד אותי. 

אני מרשה לעצמי להאמין שיש לנו סיכוי.