לבטוח, אבל לבדוק – הדרך היחידה להתמודד עם החלטות ורשמים

איך אנחנו יכולים לבטוח במוח שלנו שיעשה את ההחלטות הנכונות או יקבל את הרושם הנכון תמיד?אנחנו לא. אבל אנחנו עדיין סומכים עליו בכל יום. אנחנו מקבלים החלטות של שברירי שניות בכל יום, ובנושאים קריטיים. זה מתחיל במפגשים עם אנשים (רושם ראשוני) וממשיך בקבלת החלטות בעבודה ובבית. אנחנו מחליטים מה אנחנו אוהבים ומה לא, מה נכון לעשות ואיפה כדאי להשקיע מאמצים. במקרה שלי בכל יום אני עובד על משחקים ועולות שאלות לגבי שימושיות, ולגבי מה כיף ומה לא יהיה כיף ואיך הכי כדאי לבנות את המשחקים לטווח הארוך ולטווח הקצר. אילו אפשרויות נכניס ואילו דברים יכולים לחכות.

אלו עשרות החלטות ביום, ועל חלקן אני יודע לענות באופן אוטומטי. הסיבה שאני יודע נעוצה בידע קודם ובסט הכלים האישי שלי. אבל האם הידע הקודם שלנו נכון תמיד לכל סיטואציה? האם סט הכלים שלנו רלוונטי באותה מידה לכל נושא?

בספר The Daily Stoic יש פתגם (הטענה היא שהוא רוסי) שאומר ״לבטוח אבל לבדוק״ (או לאשש כנראה יותר נכון Trust, but verify) שמופיע בפרק בו מתייחסים לחשיבות של בחינת ״הרושם״ שאנחנו מקבלים ועל פיו אנחנו מחליטים. הרעיון הוא שמידי פעם אנחנו צריכים לעצור ולהביט ברושם הזה שקבלנו לרגע אחד נוסף ולנסות להבין למה קבלנו אותו. המטרה אינה לפקפק בכל החלטה שאנחנו מקבלים, אבל מידי פעם כן לעצור ולחשוב היטב האם ההחלטה שעשינו באמת מגיעה ממקום נכון וצודק? האם יכל להיות שאנחנו מושפעים ממשהו כרגע? האם יכל להיות שאני עייף מידי ולא חושב בצורה נכונה? האם יכל להיות שמשהו השתנה בשוק וכדאי לבדוק שוב את הנחות היסוד לגבי המוצר? האם יכל להיות שהבן אדם שמולי הוא דווקא לא בעייתי כמו שנדמה לי?

לבטוח באינטואיציה שלנו היא מנטרה שכמעט כל יזם וכל מורה רוחני יגיד לנו. לבטוח באינטואיציה זה נהדר. הבעיה שלפעמים האינטואיציה שלנו לא נקייה. לפעמים יש השפעות חיצוניות עלינו ואנחנו לא מודעים להן. זו הסיבה שצריך לחלוטין לבטוח אבל באותה מידה יש לבדוק היטב את הרושם שאנחנו עובדים על פיו. הדרך הטובה ביותר לעשות את זה היא בעזרת שיטת ״חמשת הלמה״ של Sakichi Toyoda אבי חברת טויוטה (עוד לפני שהפכה לחברת רכבים).

השיטה עצמה היא פשוטה אך רבת עוצמה.

בגדול, המטרה שלה היא לאתר את המקור לבעיה מסוימת על ידי השאלה למה? בכל פעם שעונים על השאלה, בונים עליה שאלה חדשה של למה עד שמגיעים לשורש הבעיה. התאוריה אומרת שבתוך חמש שאלות ניתן להגיע לשורש הבעיה.

באותה המידה אפשר לבחון את המחשבות שלנו כדי לבחון לעומק אם אותו ״רושם״ על פיו אנחנו עובדים הוא נכון ורלוונטי או שאולי צריך לשנות את המחשבה.

לדוגמה, אני עובד על משחק ונשאלת שאלה לגבי הדרך בה רכיב צירוף החברים צריך לעבוד. אני נותן תשובה שמבוססת כמובן על הידע שלי בתחום, אבל רגע לפני שאני מחליט סופית, אני עוצר ובודק עם עצמי:

שאלה: למה אני חושב שזו הדרך הנכונה ביותר לעשות את זה?

תשובה: כי רשתות חברתיות אחרות בנו את הרכיב באותה הצורה

שאלה: למה אני חושב שהדרך בה הן פועלות היא הנכונה ביותר

תשובה: כי יש להם מליוני משתמשים והמערכת הזו עובדת

שאלה: למה אני חושב שהמערכת שלהם, שאכן עובדת עם מליוני אנשים, היא נכונה למה שאנחנו מחפשים לעשות?

תשובה: (כאן כבר מתחיל היסוס) כי יש מספר קווי דמיון בין המערכות שלהן לבין מה שאנחנו רוצים לעשות?

שאלה: למה דווקא המערכות האלו הן ברות השוואה למערכת שלנו

תשובה:… כי הן מבצעות את פעולות X Y Z שאנחנו צריכים

שאלה: למה אלו הפרמטרים היחידים שאתה מתייחס אליהם כאשר לך יש גם את הפרמטרים האלו והאלו ובכלל פרמטר Y אצלך קיים אבל בצורה מאוד שולית?

תשובה:…

זה השלב שבו חפרתי מספיק כדי לערער את הביטחון שלי בבחירה ״האינטואיטיבית״ שלי לגבי המוצר שאני רוצה לבנות. אני לא אקבל תשובה, זו לא המטרה. המטרה היא לבחון עד כמה הרושם שעל פיו עבדתי הוא יציב ובמקרה הזה הוא לא יציב. מאחר והוא לא יציב אני עוצר את הדיון והולך לחפור עם עצמי ולחשוב לעומק על איך הרכיב הזה צריך לעבוד.

אם לעומת זאת התשובות שלי נותרות ענייניות ומפותחות וברור לחלוטין שזו הדרך לפעול, הרי שהוכחתי לעצמי שההחלטה טובה מספיק ואפשר להתקדם. זו לא נוסחת קסם, והדרך היחידה לגרום לה לעבוד היא להיות כנה לחלוטין עם עצמי ולענות במלוא הרצינות לשאלות במטרה ללמוד ולא במטרה להצדיק את עצמי.

השאלות הפשוטות האלו, כאשר הן נעשות בצורה נכונה עוצרות לפרק ולקלף מעלי רשמים לא נכונים ולהתמודד עם הסחות דעת ועם השפעות חיצוניות. זהו לא תהליך קל, אבל הוא פשוט ואפקטיבי וזה שווה את המאמץ.