לדעת לשנות דיעה ולוותר על מה שידעתי לפני כן

תמונה: rawpixel.com from Pexels

בעקבות הפוסט של אתמול עלו לי לראש שני סיפורים קצרצרים ונתחיל. 

סיפור ראשון

בסרט דוגמה (של קווין סמית) יש סצנה בה הגיבורה (בת׳אני) ורופוס, הקדוש שנחתך מהברית החדשה (קריס רוק) מדברים על אמונה ורעיונות. רופוס מספר לבת׳אני שהדבר היחיד שבני אדם עושים שמכעיס את אלוהים  הוא מה שהם עושים בשמו (לכאורה). ״הוא (אלוהים) אומר שבני האדם עשו טעות כשלקחו רעיון טוב ובנו סביבו מערכת אמונה סביבו״. 

בת׳אני שואלת אם רופוס טוען שאמונה היא דבר רע והוא עונה: ״אני רק חושב שעדיף שיהיו לך רעיונות. רעיונות זה דבר שאפשר לשנות. לשנות אמונה זה מסובך יותר״. 

סיפור שני

לפני כמה שנים עבדתי על מוצר (דיגיטלי) עבור לקוח. זה היה אמור להיות משחק לילדים שסובלים ממחלה מסוימת. המטרה הייתה ללמד אותם להתמודד עם המחלה, או נכון יותר עם התסכול שעולה מהמצב שלהם. היה לי ברור מאוד מה צריך לעשות בזכות ההסבר שקבלתי מהלקוח ומתוך תפיסת העולם שלי. 

במהלך הכנת מסמך האיפיון הראשוני, בישיבה שנייה או שלישית שהייתה לנו החל ויכוח לגבי מכניקה שחשבנו להכניס. כמובן שזה היה ויכוח ארוך ומיותר. אני אומר מיותר שכן הוא נקטע כאשר מישהי בחדר שאלה אם דברנו עם הילדים עצמם. הלקוח לא עשה את זה, ואני בטח שלא עשיתי את זה. אחרי השיחה הבנו שהרעיון עצמו צריך להשתנות. 

מה אני שואל בראיונות ולמה

לאחרונה התחלתי לשאול את השאלה הבאה בראיונות ״תארי לי  פרויקט שבו הייתה לך דיעה מאוד ברורה לגבי מה צריך לעשות, אבל אז קרה משהו ששינה את את הדיעה הזו לחלוטין ואיך התמודדת עם זה?״ אני שואל את השאלה הזו כדי להבין איך המועמדת או המועמד בוחנים בכלל את הנחות היסוד של העבודה שלהם. התחלה של תשובה האידיאלית עבורי תהייה ״התחלתי את הפרויקט מתוך ההנחה שכך וכך ובצעתי מחקר כדי לבדוק אם ההנחות האלו נכונות״

באופן מטריד רוב האנשים נופלים בשאלה הזו. הם פשוט לא מצליחים להביא את עצמם לענות על השאלה בצורה ברורה. הם מסתבכים עם עצמם, מנסים להראות שהם ידעו בדיוק מה צריך לעשות. אלא שהם חושדים שזו לא התשובה שאני רוצה ומסבירים שהם קשובים תמיד. 

אני חושד שזה בגלל שאנחנו לא אוהבים להתפס במוחם של אחרים בתור מי שמשנים את דעתם. אדם שמשנה את דעתו ואת הרעיונות בהם הוא מאמין נתפס כחלש אופי. זה אפילו עמוק יותר. אני רואה ושומע אנשים ששואלים ״מה, אין לך דיעה?״ בתור עלבון. 

זה בסדר לא להחזיק בדיעה, זה בסדר להחליף רעיונות

דיונים ברשת לגבי הבחירות מחריפות ומקצינות את הנקודות האלו, אבל זה קורה כל הזמן. בעיקר היום נראה שאם אדם לא יודע הכל ואין לו דיעה לגבי כל דבר הוא כנראה טיפש או שלא אכפת לו. 

אני רוצה לאתגר את הרעיון הזה ולומר שזה ממש בסדר לא להחזיק בדיעה לגבי כל דבר שקורה בעולם. זה בסדר לא להיות מגובש לגבי משהו. זה בסדר להיות אמביוולנטי (להחזיק בשתי דיעות מנוגדות או מבולבלות  באותו הזמן לגבי מישהו או משהו. ולא כמו שלרוב משתמשים במינוח בתור תחליף לצמד המילים ״לא אכפת״). 

היום יותר מתמיד יש הרבה יותר מידע והרבה יותר סוגיות להתמודד איתן. לצפות שאדם מלומד הוא אדם שבקיא בכל סוגיה, כפי שנהוג היה לחשוב לפני 200 ויותר שנים היא צפייה מטומטמת. גם בעבר אי אפשר היה לצפות שאנשים ידעו הכל על הכל, היום בוודאי שאין סיכוי שזה יקרה. 

יתרה מכך. גם אם יש לך דיעה או רעיון כלשהו לגבי תחום כזה או אחר, זה בסדר גמור לשנות את הדיעה הזו, להחליף את הרעיון האחד בשני כאשר מידע חדש מתגלה בפנייך. 

להחליף רעיונות זה בריא

האדם שלא מוכן לשנות את דעתו הוא זה שסובל וגורם לסבל סביבו. התפיסה שאסור לשנות את הדיעה כי זו חולשה היא רעל שפוגע בנו כחברה. האגו שלנו כל כך שברירי שאנחנו לא יכולים להתמודד עם המחשבה שאולי טעינו, שתמכנו בצד הלא נכון. 

התפיסה הזו היא לא פחות מאסון שמונע מכולנו להקשיב, להיות פתוחים לקבלת רעיונות ולהחלפתן. למעשה מה שקרה (כפי שרופוס אומר בציטוט למעלה) שאנחנו לוקחים רעיונות והופכים אותן לאמונות. 

זה גם בשפה שלנו:

״אני מאמין שרודפים אותו״

״אני מאמינה שזו הדרך הנכונה ללכת בה״

״אני מאמין שאם נבנה את המוצר ככה הוא מצליח״

״אני מאמינה שרק ככה אפשר יהיה לפתור את הבעיה הזו״

גם כשאנחנו אומרים ש״אנחנו חושבים שזו הדרך״ אנחנו מתקבעים ולא מוכנים לשנות את המחשבה הזו. זו מחלה והדרך להבריא ממנה היא להבין שזה בסדר, נחוץ אפילו, לדעת לקבל רעיונות חדשים. 

בתכלס, אם אנחנו בענייני אגו, רק אדם חזק יכולה או יכל להחליף רעיונות ולשנות דיעה. הם יכולים כי הם מרגישים בטוחים שלעשות זאת ישפר אותם ולא יגרע מהם וזה כוח אמיתי.