אני לא מתכוון להתבגר, וכבר מאוחר מידי לזה, אז עזבו אותי

Photo by Janko Ferlic from Pexels

כמו אחרים בני גילי למדתי להסתיר את העובדה שאני עדיין ילד. יש לא מעט מאתנו. חלק מדור שמשחקים בלהיות מבוגרים בכל יום. לא לטעות – אנחנו עובדים קשה. משלמים הוצאות, שוכרים דירות, חלק מאתנו מביאים ילדים לעולם ואפילו דואגים להם. אנחנו מתמודדים עם המצאות כמו מס הכנסה וביטוח לאומי ממש כאילו יש לנו מושג מה אנחנו צריכים לעשות. כשמדברים איתנו על ביטוחים או על עמלות בבנק אנחנו עושים את עצמינו מקשיבים ולובשים ארשת פנים רצינית כשהפקידה או הפקיד בבנק מסבירים לנו דברים לגבי החשבון שלנו. לחלק מאתנו יש חברות משלנו, ואנחנו לחלוטין לוקחים אחריות על העובדים שלנו ודואגים להם.

אבל רוב הזמן אנחנו רוצים להתחבא ושיניחו לנו. אנחנו לא באמת רוצים להתעסק עם כל הניירת שמגיעה אלינו הביתה. אין לנו כוח או רצון להתעסק עם הבירוקרטיה של עולם המבוגרים. אנחנו לא מבינים למה אנחנו צריכים לעמוד בתור בשביל ניירת ולא יכולים לעשות הכל דרך ממשקים דיגיטליים. גדלנו על משחקים וספרי מדע בדיוני שהבטיחו לנו רובוטים ומסעות בין כדור הארץ לירח. סרטים שהבטיחו לנו תחבורה ציבורית שעפה בשמי העיר ולא נוסעת על הקרקע (ואגב מדייקת בהגעה).

אלו מאתנו עם ילדים מעדיפים להמשיך להתכרבל בשמיכה ולשלוח את הזאטוטים המעצבנים האלו שיכינו לעצמם כריכים כי לא בא לנו לקחת אותם לבית ספר – כבר עשינו את זה במשך עשור ויותר ולא בא לנו לעשות את זה שוב.

אנחנו מוצאים את הזמן להמשיך לשחק בשעות הפנאי שלנו ובמקום לעודד את הילדים לצאת החוצה לחצר (איכס) אנחנו מתחננים שישארו אתנו וישחקו נגדינו בפלייסטיישן.

אנחנו ילדים שמסרבים לגדול, ועכשיו מאוחר מידי אז די. תפסיקו לנסות. זה כבר לא ישתנה. אנחנו לא נהייה פחות מטופשים בהתנהגות שלנו. אם להקה שאנחנו אוהבים מגיע לאזור שלנו, אנחנו נצלצל לחברים שלנו ונצווח בטלפון שחייבים ללכת. אנחנו לא נפסיק להתלהב למראה פלא טכנולוגי חדש ונביט בדמעות בתמונות מהחללית החדשה שהגיע לירח, או מהטיל הזה שהמיליונר המוזר הצליח לשגר לחלל ולהחזיר לאסדה על הים.

אנחנו חצופים, ולא יודעים לקבל מרות. אנחנו לא מבינים למה חייבים לעשות דברים בצורה מסוימת רק בגלל שזה נעשה כבר שנים. אנחנו מביטים בזלזול באנשים שהם איטיים מידי במחשבה שלהם, כאלו שלא יודעים להעריך את העתיד ומה שעוד יכל לקרות וחיים את החיים שלהם בעבר או במקרה הטוב מרגע לרגע ולא חושבים רחוק יותר מסוף השבוע הבא.

אמרו לי, כשהייתי בן 15 שאני עוד אגדל ואפסיק להחזיק בדיעות הלא ריאליסטיות שלי. אמרו לי שכשיהיו לי ילדים אני אהיה קשוח איתם וכל הקטע הזה של לחנך אותם כמו הילדים האבודים של פיטר פן לא באמת יקרה. אז אמרו לי להפסיק עם הדמיונות שלי. שאני אבין איך העולם עובד ולמה חשוב להיות רציני. אמרו לי שאני צריך להבין שאני לא יכל להמשיך עם השטויות שלי.

ובכן, אנחנו בנינו לילדות שלנו בית עץ והן גדלות בידיעה שהעתיד הוא משהו שעובדים להביא אותו ושהוא מגניב וכיפי וכל יום הוא משחק. הן לומדות שתמיד יש זמן לשחק ולצחוק. הן יודעות שלעבוד על אנשים זה כיף. הן יודעות שסרקזם הוא כלי מעולה להתמודד עם המציאות.

זה לא שאנחנו לא מבינים אחריות. אנחנו אחראיים מאוד, כנראה יותר מהדורות הקודמים כי האחריות שלנו רחבה יותר. העולם שגדלנו לתוכו הוא עולם שהשתנה במהירות. ראינו שוב ושוב איך דברים חדשים יצאו ואיך הדורות הקודמים לא הבינו ולא קבלו את השינוי. אנחנו יודעים שהשינוי הוא הקבוע היחיד ולא מצליחים להבין את אלו שנאבקים בו ובפחד שלהם מנסים לגרור אותנו אחורה לעולם שבו הגבולות סגורים שוב ושאנשים מפחדים האחד מהשני.

לא ברור לנו איך עדיין סקס הוא משהו שלא מדברים עליו, שמיניות היא מבלבלת ושנטיות מיניות הן בכלל עניין שצריך להתייחס אליו. אנחנו לא מבינים איך דוגמות שולטות במחשבה של רבים כל כך ואיך מסכת השמרנות עוד מעזה להתקיים. אנחנו לא מבינים את הפחד מהזר. אנחנו לא מבינים איך מדינות עוד נלחמות אחת בשניה ולא עובדות על החלליות שלנו שייקחו אותנו ליישב את החלל.

גזענות לא ברורה לנו, בטח לא בארץ שלנו בה כולם הגיעו ממקום אחר וכולם פה מעורבים. כל הבדיחות ״יש פה מישהו מ…״ לא ברור לנו ואיך לא חוגגים יותר רב תרבויות ומנסים למסגר אותה או להשתמש בה ככלי ניגוח.

אנחנו לא מבינים איך אחרי כל מה שהגזע האנושי השיג אנשים עדיין סקפטיים ובוחרים לפחד ולבחור מתוך פחד.

אני מאשים את ההורים שלי (כמובן), הם עשו טעות. הם אמרו לי שאני יכול להמשיך לדמיין. הם אמרו לי לעשות את מה שאני רוצה לעשות. הם מאמינים בי וחושבים שזה בסדר שאני קצת משוגע. אז זכיתי להיות מאלו שלא באמת גדלו. מאלו שלא באמת מבינים את העולם של המבוגרים. אני יודע לעשות כאילו אני שייך לשם, אבל בראש שלי בכל פעם שצריך להתמודד עם מבוגרים ועם אנשי הדור שלנו שחושבים שלהיות מבוגרים זה מגניב, אני למעשה מתמודד עם חייזרים בתוך מעבדה תת קרקעית שעשויה ממתכת וזרועות תמנונים. אני יודע שהם נראים כמו רוב כי הם עושים הרבה רעש.

אבל אני גם יודע שזו רק תקופה כי העתיד מגיע ואי אפשר לעצור אותו. הבורות והפחד לא יכולים להמשיך להתקיים לא משנה כמה כבלים הם יניחו עלינו וכמה חומות הם ירימו.

לא, הפחד והבורות לא יצליחו להשתלט כי אנחנו טייסי החלל ואנחנו נמשיך להלחם יחד במפלצות האלו. יש לנו צוות ענק, אנחנו מפוזרים מכל מקום.

בזמן שאתם חושבים שאתם מבוגרים שעושים החלטות אחריות ומתגאים בפחד שלכם מהעתיד ומכל מה שלא מוכר, אני והצוות שלי פה, מתחבאים במה שנראה לכם כמו קרטון עם קשקושים שהוא בעצם חללית. אנחנו נגיח מידי פעם לדחוף את כולכם לאט לכיוון הנכון ונחזור לשחק עד שתבינו שאין אפשרות אחרת. העתיד חזק מידי. אנחנו חזקים מידי. הדמיון שלנו חזק מידי – של החברים שלי, של הילדות שלי, של מורטישיה… אתם לא יכולים עלינו. או כמו שמישהו אמר פעם Life will find a way. תכנעו עכשיו או אחר כך זה לא משנה. יש לנו זמן כי ככה זה בארץ לעולם לא, אנחנו צעירים לנצח וצחוק הפעמונים שלנו ימשיך להדהד אל העתיד וחזרה.