ניסיון הרצח הנתעב של נוטרה דאם

שכבתי חסר מנוחה הלילה. מרגיש חלול. התמונות של נוטרה דאם בוערת הרגו אותי. מאות שנים של בנייה. עשרות דורות של סתתים, נגרים, אדריכלים, בנאים, נפחי זכוכית. כל אלו כמעט ונמחקו אתמול במה שנראה כמו פגיעה מכוונת. ניסיון רצח של אחת הדמויות החשובות של פאריז. של העולם.

הזיכרון הראשון שלי מהקתדרלה הוא מסרט ילדים. אני לא זוכר מה זה היה. אני רוצה להגיד הטוליפ השחור. סרט מצויר שהזיכרון שלי ממנו חלקי. הוא הוקרן בטלוויזיה הישראלית בשעות הסרטים לילדים. המבנה הופיע שם ולכד אותי.

אחר כך הסיפור של הגיבן הפך להיות מהאהובים עלי. בין השאר בגללה. הקתדרלה, על מגדליה ופעמוניה, החללים הנסתרים בה. הייתי בן 11 כשראיתי אותה לראשונה בנסיעה עם סבא וסבתא שלי לצרפת. אני זוכר עד עכשיו איפה עמדתי ואיך הבטתי בה. גבירה מפוארת, חולשת על פאריז נישאת מעלי. הנוכחות שלה מציפה אותי.

נסיעות עם אמא וניר לאחר מכן צועדים אליה דרך הגשרים נלהבים לראות את הצריח נישא מעל. נסיעת ירח הדבש עם מורטישיה, שנינו עומדים שם מולה. כל כך שמח לחלוק איתה את הזיכרון הזה.

לא היה ביקור בפאריז שלא הלכתי לבקר אותה. דצמבר האחרון נסענו עם אמילי ואיב והסתכלנו עליה ארוכות לפני שהמשכנו בטיול רגלי, היא מלווה אותנו במבט שקט מאחור צופה בנו מחלונותיה.

מישהו רצה לרצוח אותה אתמול. היא שרדה את ניסיון ההתנקשות הנורא הזה אבל לא במחיר קל.

כואב לראות את התמונות משם.

בלילה דברתי עם מורטישיה על השמדת הפסלים בעירק על ידי איסיס. אם יש פשע בגללו אני רוצה שישמידו אותם, זהו הפשע. אנשים הקדישו את כל חייהם לבנייה. דורות בדרך כלל, כדי להקים מוניומנטים ששרדו הכל. הכל חוץ מאותנו.

עכשיו נוטרה דאם מעלה עשן וכואבת, והלב כואב איתה.