פסח, ומה שחשוב להתרכז בו

אתמול כתבתי מאוד בקצרה על התקופה שניר ואני חיינו בלי ההורים שלי, ועל החיים בסתר. אני עדיין לא מרגיש צורך או יכולת לכתוב על הדברים האלו עוד. זה יגיע בהמשך אני מניח. אם וכשזה יהיה רלוונטי. אני במטוס עכשיו וניסיתי לחושב על הפוסט לבוקר של חמישי. התחלתי לכתוב על איך אני מתכונן לטיסות, מנטאלית ובאופן ספציפי לפחד שיש לי עם כל טיסה. זה הוביל אותי לחשוב על הבנות שלי ועל מורטישיה ומשפחה באופן כללי ואז נזכרתי שמחרתיים פסח. לפסח יש מקום מיוחד אצלי בלב. 

פסח הוא לא חג קל עבורנו. אני מניח שעבור כל משפחה מודרנית. כל עניין המשפחה הזה וקריאת ההגדה וההתעסקות הזו… היא לא עושה טוב לכולם. אבל יחד עם זאת אני לא יכל להכחיש שאני ממש אוהב את החג הזה. אני אוהב את הסיפור התנ״כי שלו. אני אוהב את הגרנדיוזיות שלו, אני אוהב חלק מהמסרים שבו, והחל משנה שעברה אני אוהב את הכיוון החדש שהתחלתי בו. וכשכל המחשבות האלו בראש חשבתי שזו הזדמנות מעולה לדבר על העניין הזה.

יצא לי לשבת עם רב בדיוק בשנה שעברה שדיבר על ההגדה. באופן ספציפי הוא דיבר על החשיבות של הגדה ותיאר איך הוא מסביר הרבה המדברים שבהגדה לילדים שלו. זה התחיל מזה שהוא סיפר כמה שעות לוקח להם לספר את ההגדה וכשניסינו להבין איך זה לוקח יותר מרבע שעה (זמן שיא שלי לקריאת ההגדה לפני כמה שנים) הוא הסביר שהוא ממש מספר את ההגדה. את כולה ונכנס להרבה מאוד הסברים ותיאורים כדי שהילדים יבינו טוב יותר את מה שקורה.

באותו היום יצא לי לקרוא כתבה שעסקה בדחיקה של תפקיד הנשים בהגדה של פסח. נשים שבלעדיהן הסיפור היה נגמר ממש מהר: או בטביעתו של משה ובמקרה הטוב בהמשך החיפוש של אלוהים אחר מישהו אחר שישחרר את העבדים העבריים, או במקרה הרע היה לנו סיפור על למה העבריים נשארו במצריים עד עצם היום הזה (לא, אני לא נכנס לדיון היסטורי, אני מתעסק בסיפור ובמסורת).

את הכתבה אני לא מוצא, אבל יש מספיק כתבות בנושא ששווה לקרוא כדי להחשף לעניין החשוב הזה.

זה הביא אותי טעון ונלהב לשולחן החג בו בקשתי מהמשפחה לעשות משהו אחר הפעם. זה דרש מאבא שלי להיות סבלני יותר ולא לרוץ עם ההגדה. זה דרש מדוד שלי בעיקר לנשום עמוק כשהתחלתי מה שנראה כמו החרבה של ההגדה והמסורת שהוא אוהב וחשובה לו כל כך. 

מהר מאוד, כולם היו מאוחדים בדבר החדש שקרה.

הסדר הזה היה הסדר הכיפי ביותר שיצא לי להשתתף בו. התרכזנו במצווה העיקרית של הערב הזה ״והגדת לבנותייך״. במשך כשעה וחצי התרכזתי בסיפור ההגדה, בלי לקרוא אותה. לא שרנו (כמעט, אני חושב ששרנו מה נשתנה כי איב רצתה, יש מצב שאני ממציא את זה), לא הקראנו שום שורה מתוך ההגדה עצמה. פשוט ישבנו וספרנו את כל הסיפור תוך הקפדה על סיפורן של הנשים; המילדות שפרה ופועה, מרים, יוכבד, בת פרעה כמובן ואחרות.

איב ואמילי נהנו והשתתפו. סבתא שלי, שנולדה במצריים, ספרה לנו קצת על החיים שלה שם וחלקה מחשבות ורגשות שעברו עליה פתאום. כולם נפתחו ודיברנו על הרבה יותר דברים משדברנו אי פעם בחג הזה.

פסח הוא חג מיוחד לנו כי זה היה החג שבו, במקרה, הסתיימו חיי הסתר שלנו. היציאה מעבדות לחירות מחושך גדול לאור הוא יותר מסימבוליקה אלא משהו שחווינו באופן אישי. שנים מאז, יש קטע אחד בלבד שאני מקריא בשמחה וזה סיפור ארבעת הבנים כי אני מוצא אותו מרתק במיוחד בגלל שהוא מחדד את העובדה שכל אחד ואחד מאתנו רואה משהו אחר לחלוטין כשאנחנו מביטים על אותו הדבר.

בשנה שעברה, למרות שלא קראנו את הקטעים האהובים עלי בכלל, הרגשתי איך החיבור האישי שלי לחג הופך למשהו הרבה יותר מיוחד ומחבר אותי למשפחה שלי – אלו שבאו לפני ושתי הקטנות שהגיעו אחרי.

השנה אנחנו הולכים לחגוג את החג עם הרבה חברים. חשוב יותר, אנחנו הולכים לחגוג אותו עם ניר וזה משמח אותי. אנחנו הולכים לספר את ההגדה שוב, בלי לקרוא בה. כמו בשנה שעברה אנחנו נדבר על הנשים ונחזיר אותן למרכז לצד הדמויות הגבריות. אני גם יודע שאחפש חלק כלשהו להתרכז בו, אולי עשרת הדברות ועל החשיבות של להיות אנשים טובים. עוד לא החלטתי. 

אם אתן חוגגות את החג אני ממליץ לכן ולכם לנסות את זה. גם אם אתן לא זוכרות את ההגדה, גם אם אתם מבית מסורתי יותר משלי. נסו לספר את הסיפור. מבחינת המסורת והדת המצווה תשמר אל תדאגו לזה. לא תפסידו כלום. יש מצב שתרוויחו ערב מיוחד ושונה. 

חג שמח.