אין לנו שליטה בדבר. כמעט.

זה נושא שאני נובר בו הרבה עם עצמי. לכן זה גם נושא שיחזור על עצמו בבלוג הזה. גם כי בכל פעם אני מגלה דברים חדשים, וגם כי הרבה פעמים אני צריך תזכורת. 

שני סיפורים קצרצרים שחשוב לי לשים פה:

סיפור ראשון: ב-99׳ ניר ואני ישבנו לראות את הסרט אינסטינקט אצלו בחדר. הוא לא זכה להרבה שבחים בקולנוע, ראינו אותו כי אנחנו אוהבים את הופקינס (וההופעה שלו מעולה כי הוא מעולה). הסרט באמת לא כזה זכיר. הוא לא נמצא ברשימת הסרטים שאני ממליץ לאנשים לראות. רוב הזמן אני לא חושב עליו בכלל. 

אבל כשמדברים על נושא של שליטה, ועל מה הדברים שאנחנו יכולים להשפיע עליהם זה הסרט הראשון (והיחיד למעשה) שעולה לי לראש בגלל הסצנה הזו:

אני יכל לצפות בוידאו הזה שעות ולהתרגש כל פעם מחדש.

המסר האחד הזה פגע בי בעוצמה. הוא הפך (או לשאול אמירה של מורטישיה) לחלק מהדי.אנ.אי שלי. הרעיון הזה שינה עבורי הרבה מאוד, אבל לא הפנמתי את המסר כולו. זה ייקח זמן.

סיפור שני: 2018, מרץ 28 כדי להיות מדוייקים. אני בסן פרנסיסקו מדבר עם ניר ומנסה להבין ממנו למה אנשים אוהבים את המליטון. התחלתי להאזין לו מספר פעמים וזה לא התחבר לי. אחרי השיחה הזו הקשבתי לאלבום שוב ולא הפסקתי לשמוע אותו (נדמה לי שכתבתי על זה). יש בסיפור הזה הרבה מאוד רגעים חזקים שיושבים לי בראש. יש משפט אחד שמהדהד וגורם לי צמרמורת. וושינגטון מדבר עם המילטון לפני היציאה לקרב. הוא מעביר לו מהידע והניסיון שצבר, ובין הדברים הוא אומר ״אין לך שליטה על מי יחיה או ימות או מי יספר את הסיפור שלך״. 

בום.

נשארתי חסר מילים באותו הרגע. בלי נשימה. 

המשפט הזה חוזר בשיר היום. הוא מסיים את המחזמר למעשה ומסיבות מאוד טובות – גם סיפורית, כן. בעיקר כי זה מסר שאסור לשכוח.

הצורך בשליטה הוא הגורם לאמונות תפלות מסוג מסוים או הצורך ליצור טכסים קטנים אישיים. אנחנו רוצים להאמין שאם נלבש את התחתון הספציפי הזה הפגישה תהייה טובה (מתנצל מראש בפני החבר שאני לא חושף כאן, אבל זו הדוגמה הראשונה שעלתה לי לראש), או שאם ניקח את אותה הדרך בכל בוקר אז הכל יהיה בסדר. שליטה היא משהו שאנחנו רוצים, משוועים לה, זקוקים לה כדי לשרוד והיא הדבר שאין לנו. כמעט. 

האשליות שהופקינס לוקח מקובה גודינג, והמסר החד של וושינגטון להמילטון. אלו שניים משלושת הקולות שמהדהדים בי בכל פעם שאני נמצא בסיטואציה קשה.

מה הקול השלישי?

חודש אפריל בספר Daily Stoic מתרכז בדבר היחיד שבו יש לנו שליטה – המוח שלנו. הוא מציין שיש לנו שלושה דברים שהטבע נתן לנו: גוף, רוח (מיינד/מוח) ונפש. בעוד שהגוף הוא שלנו אין לנו שליטה אמיתית עליו. מחלה יכולה לפגוע בנו, אנחנו יכולים להפגע בתאונה. מישהו יכול לכלוא אותנו ולמנוע מאתנו לזוז. אין לנו שליטה בגוף. הנפש גם היא יכולה להפגע ולצאת משליטתנו. הדבר היחיד שנמצא בשליטה שלנו הוא המוח שלנו, היכולת שלנו לחשוב, הדרך בה אנחנו מתייחסים לדברים.

זה הכל. שום דבר אחר. אנחנו לא יכולים לקבוע לאנשים מה לעשות או להגיד. אנחנו לא יכולים לומר לעולם איך לנהוג. כל מה שיש לנו הוא המעשים שלנו והמילים שלנו, והדרך בה אנחנו מתייחסים למה שקורה. 

זהו זה. שום דבר מעבר לזה.

אני יכל להרגיש את האגו שלי בועט ומשתולל כמו סוס פרא באורווה.

אני מניח שזו תחושה דומה לזו שלכם.

אבל דווקא בקבלה הזו יש כוח אמיתי ומוחלט.

כשאני מצליח לזכור ולפעול על פי ההנחיות האלו אני מרגיש חופש אדיר. החופש לפעול מתוך בחירה ולא מתוך אינסטינקס. לא מתוך כפייה בגלל רגש.

זהו האתגר הגדול ביותר, איך משתלטים על המוח שלנו? זה המאבק היומיומי והתזכורת שאני דואג לשים לעצמי, בעיקר ברגעים מורכבים. 

אחד הדברים שעוזרים לי להתמודד עם הכעסים שלי הוא לזכור במה יש לי שליטה. אני משתמש במוח שלי כדי לפרק ולהבין מה גורם לי לכעוס. אני מזכיר לעצמי שהסיטואציה עצמה היא נייטרלית. היא פשוט קיימת: מישהו חתך אותי בכביש, מישהי אמרה לי משהו בעבודה וכ״ו. מה שהופך את הסיטואציה למכעיסה הוא הגישה שלי – איך שאני תופס את האירוע עצמו. 

מודעות היא הכלי הראשון. מהרגע שהתחלתי לחשוב על הנושא היה לי קל יותר לשים לב לסיטואציות בעייתיות. עדיין כעסתי, או התבאסתי, עדיין הגבתי מתוך אינסטינקט. אבל בכל פעם היה לי קל יותר לשים לב למה שקורה קצת יותר ויותר מוקדם. בכל יום כתבתי ביומן את מה שקרה ומה יכולתי לעשות אחרת. בסופו של דבר אלו תבניות. גם אם כל יום הוא שונה, הרגעים האלו חוזרים על עצמם, יש להם הרבה במשותף והמטרה שלי היא לאתר את התבניות ואת הדברים הזהים כדי שאוכל לפרק אותם בזמן אמת. 

הכלי השני שלי הוא לחשוב טוב על כל דבר שקורה ומפריע לי או מאתגר אותי. הניתוח הזה מאט את התגובה שלי, זה תמיד טוב. זה גם גורם לי להבין טוב יותר את התבנית ואיך לשנות אותה. הפעם הראשונה שהצלחתי הייתה מלהיבה במיוחד, גם אם קטנה. הייתי בשיחה עם מישהו שאני לא מחבב וראיתי איך התבנית מתחילה להבנות, איך הדברים שהוא אומר משפיעים עלי. הרגשתי את הלחץ בראש ובבטן מתחילים להצטבר. ובלמתי את עצמי לפני שהגבתי את סוג התגובות הרגילות שלי. נתתי לו להמשיך לדבר, פרקתי בראש את מה שהוא אמר, זיהיתי את מה שמכעיס אותי ושמתי את זה בצד. שאלתי את עצמי מה אני יכל כן ללמוד או להסכים איתו במה שהוא אמר ורכבתי על זה בלבד. כל דבר אחר שהרגיז אותי היה לא רלוונטי. אין לי מה לעשות עם זה חוץ מלכעוס אמרתי לעצמי, ואני לא מתכוון לעשות את זה עכשיו. 

הכלי השלישי שלי (ואולי החזק ביותר כרגע) הוא שאני מזכיר לעצמי שבכל פעם שאני נותן לרגשות שלי להוביל אותי אני נותן למישהו אחר לשלוט בחיים שלי שלי ולהכתיב לי איך אני אשקיע את השעות היקרות שיש לי. אני מזכיר לעצמי שיש לי שעות מוגבלות פה. להתלונן על משהו או שמישהו שהרגיזו אותי, זה לשרוף זמן שאני יכול להשקיע במורטישיה, בילדות שלי, בהורים שלי או אחי או בעצמי. 

יש לי ימים לא טובים. אני רחוק מלהיות בשליטה מוחלטת. אני מניח שזה גם לא יקרה. המטרה שלי היא להשתפר מיום ליום. להתרכז רק במה שיש לי שליטה עליו ולא לתת לאף אחד שליטה עלי. 

אין לי שליטה בדבר פרט למחשבות שלי. אני לא יכל לשלוט במה אחרים יגידו או יעשו. אני לא יכל לשלוט באירועים בעולם.

אני לא יכל אפילו לשלוט באיך אנשים יפרשו את מה שאני עושה או אומר, ואיך יספרו את הסיפור שלי. 

וזה לא משנה.