מי הייתי, מי אני עכשיו, מי אני רוצה להיות?

תמונה: Photo by Pixabay from Pexels

בשבת הקשבתי לפודקאסט של טים פריס. ספציפית לפרק שהוא ראיין בו את ניל גיימן. 

יש לי יחסי אהבה שנאה עם ניל גיימן. הוא לא מודע לזה כמובן. זה לא מפריע לי לקיים את מערכת היחסים הזו. אני מניח שלו גם לא אכפת. 

בכל מקרה, יש רגע בראיון שגיימן מדבר על שינוי שהוא עבר בזמנים בהם הוא עובד. איך הוא היה כותב בלילות בעיקר, עד שיום אחד הוא הרים את הראש מהמקלדת כדי לגלות הוא כתב את האות M אלפי פעמים. הוא דיבר על זה שהוא לומד להתרגל לעובדה שהוא כבר לא יכל לעשות כמה פרוייקטים במקביל בצורה טובה. בנוסף הוא ציין שהוא גם לא סופר שמתעורר בארבע בבוקר לכתוב. הוא יודע שאולי יום אחד זה יקרה ואז הוא יהיה סופר כזה. 

הנקודה שלו לאורך החלק הזה של הראיון היה שאנשים תופסים את עצמם בצורה מסוימת, וגם כשהם כבר לא כאלו הם ממשיכים לחשוב שהם כאלו במקום להתייחס למי שהם עכשיו. 

אם בא לכם, הראיון נמצא פה (הרגע שאני מדבר עליו הוא בערך בדקה 48):

זה הזכיר לי נושא שבמקור היה אמור להיות הפוסט הראשון של הבלוג הזה שפתחתי אותו מחדש (לא לפני כמה שבועות כשחזרתי לכתוב, אלא ממש כשפתחתי אותו מחדש לפני יותר משנה).

אני מנסה לכתוב את השורות הבאות וממש קשה לי למרות שלא מדובר בחשיפה גדולה יותר ממה שכבר חשפתי פה. ממש קשה לי לכתוב את הדברים הבאים. כאילו לכתוב אותם יהפוך אותם ליותר אמיתיים ממה שהם או שזה יחייב אותי.

אני מניח שמה שאני מרגיש זו ההתנגדות עליה מדבר סטיבן פרספילד. זה נושא חשוב, ולכן ההתנגדות שלי מרקיע שחקים.

מה היא לוחשת לי באוזן? שאין לי זכות לכתוב את הדברים האלו. שאני לא יודע מספיק כדי לכתוב. שאני אעשה צחוק מעצמי. 

אבל אני אכתוב. לא כי אני חושב שאני מלמד מישהו משהו או כי נראה לי שאני ״מי יודע מה״. אלא כי אלו דברים שאני כותב להזכיר לעצמי שצריך לעשות. ואחרי שאסיים פה אלך לעשות את זה.

כדי לבצע שינוי יש שלושה דברים שאני צריך להבין והם קריטיים:

מי הייתי (ואולי מדמה שאני עדיין)?

מי אני כרגע באמת?

מי אני רוצה להיות?

יש לי רעיון לגבי מי זה זיו. אני מתגעגע לזמנים שהייתי סבלני והקשבתי לאנשים. שנתתי לרגשות של חמלה ואהבה להציף אותי. טפלתי באנשים. הייתי מדבר שעות בטלפון עם חברים שהיו צריכים אותי. הכל עניין אותי והתרגשתי מכל דבר שנתקלתי בו. הייתי ״ציפור לילה״. כתבתי שירים וסיפורים כל הזמן בלי לעצור (שעד היום אני רב עם עצמי אם לשרוף את כל המחברות ששמורות אצלי היטב או להתיר להן להתקיים). הייתי בן אדם טוב. הייתי עצבני כל הזמן. 

אני כבר לא כזה. אני נאבק עם הכתיבה שלי. עבדתי על עצמי בשנים האחרונות כדי להתגבר על העצבים שלי שזה נהדר. אין לי סבלנות או עניין באנשים כבר. שזה עצוב. יש לי המון תוכניות שאני מנסה לקדם ונאבק עם העצלנות שלי ועם חוסר הרצון שלי להתחייב ופשוט לעשות את הדברים. כל יום הוא מלחמה להוציא לפועל את מה שאני צריך ומה שאני רוצה ולא רק את מה שאני חייב לעשות. 

יש יותר מזה. אבל החלק החשוב יותר הוא מי אני רוצה להיות. קריטי שאשב ואכתוב בצורה עמוקה יותר את התשובות לשתי השאלות הראשונות. ובאותו הזמן חשוב שאענה היטב ואחרי מחשבה על השאלה השלישית כי היא זו שבסופו של דבר תקבע לאן הדבר הזה שנקרא זיו יגיע. 

זו אולי הסיבה החשובה ביותר לכתוב את היומן. כדי להבין לעמוק, יום אחרי יום מי אני באמת. איך אני מגיב, מה אני עושה, מה המחשבות שלי, מה מטריד אותי. אני צריך לקחת את הדברים האלו ולהכיר בהם ולהבין אותם.

ואז אני צריך להגיע לעמוד חדש ולהתחיל ולכתוב מי הוא האיש שאני רוצה להיות. 

כמו כל תוכנית. כמו כל מוצר למעשה – אני צריך לדעת איך נראית הצלחה. איך אני אדע שהגעתי למשהו שמשמח אותי וגורם לי סיפור. אני צריך להבין איך נראית הצלחה עבורי. אני צריך לא רק להשתפר ולהיות טוב יותר ממה שהייתי אתמול. 

אני צריך להבין מה אני רוצה להיות.

זה דורש לכתוב ולפרט, לעומק, את רשימת הדרישות. כדי לדעת מה הצעדים שעלי לקחת אני צריך להבין לאיפה הצעדים האלו מכוונים אותי.

זה גם חשוב להיות גמיש מספיק כדי להבין שאולי, במהלך המסע, היעד הזה כבר לא יעניין אותי ואבחר יעד חדש. אבל היעד הראשוני חייב להכתב כבר. 

היעד החדש יהיה חייב להכתב תוך כדי מסע.

גיימן צודק. אנחנו משתנים בכל מקרה. צריך לשים לב מה השינוי ומי הפכנו להיות.

על זה אוסיף את מה שהסטואיות אומרת וזה שאני חייב להבין לאן לוקחת אותי הדרך בשינוי הזה.