זהרה צלצלה אלי יום אחד. אני לא מצליח להזכר מתי זה היה. אני זוכר איפה עמדתי ולכן אני חושב שזה היה זמן קצר לפני הסוף. כי באותה התקופה כל שיחה איתה הייתה חשובה ואני זוכר. אני זוכר כל שיחה וכל מפגש איתה באותה התקופה.
היא צלצלה אלי בוכה כי היא החלה לחשוב על הזמן במונחים קוסמיים. כל הזמן שעבר וכל הזמן שעוד יעבור ועל חוסר החשיבות המוחלט של מה שקורה עכשיו. היא דברה על הבחירות שלה והדברים שהיא רוצה לעשות וכמה זה לא רלוונטי.
זו הייתה שיחה קשה נפשית. מסוג השיחות שקשה לעשות בטלפון כי כל מה שרציתי היה לחבק אותה. זו הייתה שיחה קשה כי היא הייתה שיחה רחוקה כל כך מסוג השיחות שהיו לי איתה.
כל השיחות שלי עם זהרה היו… על החיים. בכל שיחת טלפון משדה בוקר היא סיפרה בפירוט רב על הדברים שעשתה ועל מה שהיא והאנשים שאהבה עשו, על מה הם דברו, לאיפה הם מתכוונים ללכת. היו דילמות אבל אלו היו דילמות של חיים. היינו מדברים על ספרים. היינו מדברים על התוכניות שלה ללימודים. על דברים שהכינה.
היא כל כך אהבה להכין דברים.
ברור שהיו לנו שיחות בהן הייתה עצובה. אני לא רוצה לצייר תמונה שגויה שלה וליצור אידיאליזציה.
אבל הפעם היא הייתה מיואשת. זו לא הייתה עצבות או דכדוך אלא תחושה של חוסר אונים מוחלט. אובדן האפשרויות.
אני רוצה להגיד שהיא הייתה מעודדת יותר אחרי השיחה, אבל כל מה שאני יכל לומר הוא שהיא לא בכתה. הקול שלה היה עדיין שבור.
הטריגרים לזיכרון הזה אינם צפויים. המשכתי להקשיב לראיון עם גיימן והוא דיבר על טרי פראצ׳ט ועל הסרט שהוא עשה על הזכות להמתת חסד. גיימן תאר את שברון הלב שלו ומיד נזכרתי בשיחה הזו.
מכל האנשים שאיבדתי לאורך השנים, המוות של זהרה הוא זה שקרע אותי מבפנים ועדיין ממשיך לכאוב.
אני מנסה לחשוב על תשובה טובה יותר מזו שנתתי לה. שהזמן הקוסמי מייאש. ולא רלוונטי. יש לנו את עכשיו. הסיבה לעשות דברים היא כי אנחנו פה, ובגלל שזה לא משנה ובגלל שאנחנו נעלם ולא ישאר פה כלום אנחנו צריכים לעשות דברים שיעשו אותנו מאושרים.
אני חושב שהייתי מוסיף היום ״לעשות אותנו ואת מי שסביבנו למאושרים״. כי הם פה אתנו. כי בחרנו לבלות איתם את הזמן שיש לנו. הייתי אומר לה להסתכל לשמיים ועל היקום בשביל לטעון את עצמה בכל היופי שיש שם, ולא לפחד מהגודל והאין קץ שבהם.
הלילה תמיד היה אפל ומלא טרור.
אנחנו תמיד התכנסנו סביב האח לספר סיפורים אחד לשני כדי להרחיק את האפלה.
זה כל מה שיש. זה המון.
אני מקווה שזה מספיק.
אני מקווה שזה הספיק לה באותו הרגע.
ארגז הכלים של קיטרו 
איני יכול להגיב בכל הקשור לזהרה ומועקה נפשית, אלה דברים אישיים.
מה שכן, שאלת משמעות הקיום היא אחת היסודיות בהוויה ובהיסטוריה האנושית, אם לא *ה*, ואני חושב שהתשובה שלך ל"מדוע" היא מצוינת.
אגב, הציטוט שלך מביע סנטימנט של פחד מהבלתי ידוע, ואני חושב שזה פחות רלוונטי לשאלה הזו. גם היום – שהוא בהיר (ואולי פחות מפחיד) – עדיין דורש קיום משמעות ומציאתה בחיינו, גם אם זה בינות לרעש של כל הדברים שמקיפים אותנו ולא בינות ריק גדול.
אהבתיאהבתי