ויש ימים שבהם אני לא יודע על מה לכתוב

Photo by Steve Johnson from Pexels

אלו הימים שהכי מציקים לי בשלב הזה.

אחת המטרות שהצבתי לי היא לכתוב בבלוג הזה באופן קבוע. אני לא כותב בסופי שבוע וחופשות כדי שאוכל להתרענן (אולי בעתיד זה ישתנה), אבל בגדול המטרה היא לכתוב בכל יום אחר. וימים בהם אין לי רעיון על מה לכתוב הם הימים שמטרידים אותי ומציקים לי. קל להפסיק כשזה קורה.

אם לא אכתוב היום, מחר בנוסף לעובדה שאני לא יודע אם יהיה לי על מה לכתוב, תשב עלי מועקה שלא כתבתי אתמול. אני יכל לפטור את זה ולהגיד ״יש ימים כאלו וזה בסדר״, מה שמיד רק יוסיף ללחץ ותחושת ההחמצה והבזבוז.

אני לא כל כך אוהב את האמירה או המחשבה שוויתור לעצמך הוא בסדר. כאמור, יש לי סופי שבוע להתרענן, זה לא שאני מכריח את עצמי לכתוב כל יום בלי הפסקה. גם אם זה יהיה המקרה, ממתי לוותר לעצמך זה משהו שהוביל לאיפשהו?

לבלוג הזה יש כמה מטרות. אחת מהן היא לחשוף את המסע האישי שלי בתוך העולם הסטואי, עם ההתמודדות, המחשבות, התובנות שעולות לי או דברים שאני לומד ורוצה ליישם. אחד הדברים שהפילוסופיה הסטואית מכוונת אליו הוא הניתוח האינסופי של המצב הקיים בעיניים מפוקחות (אני מניח שזה חוט שעובר בכל הפילוסופיות ובכל כלי למודעות.) אז זה מה שאני עושה היום. מה שאני עושה עכשיו. מנסה לנתח את המצב הספציפי הזה בו אני חש שאין לי על מה לכתוב ואת החששות שלי.

כמה דברים עולים לי לראש במקביל: מיד זורק אותי למקום שאני מתחמק ממנו כבר חודשים, המקום ששונא את העובדה שאני לא כותב את הספר שלי. הוא התקדם לא רע בכלל ועבר כמה שינויים ואז התפצל לשני ספרים שונים ואני לא יודע איזה מהם אני רוצה לכתוב יותר. עכשיו אני תקוע שם ועוד לא חזרתי להתמודד עם זה.

בנוסף, אני חושב על כל הדברים שאני רוצה לעשות וכרגע נמצאים בהקפאה כדי שאוכל להתרכז בדברים אחרים. כן, זה במודע ונכון שבחרתי לתעדף עבודה כרגע כדי לוודא שהמוצר שאני עובד עליו יהיה הכי טוב שאני יכול לעשות. זה לא אומר שזה לא מצער אותי לשים כל כך הרבה דברים אחרים בצד.

כמובן שמפלצת ההתחזות מתחילה לעלות מתוך האגם שלה. אני רואה את הבועות מצטברות במקום שבו הראש המכוער והמעצבן שלה עומד להגיח. היא לוחשת שאני לא כותב כי אין לי על מה לכתוב (ומעולם לא היה לי באמת) וכל הבלוג הזה הוא זיוף אחד גדול.

אני הולך משם כרגע ומשאיר אותה ללחוש לעצמה. אין לי זמן אליה. לא כרגע.

הפרויקטים בעבודה הם לא פשוטים. יש שני משחקים שאני עובד על העיצוב שלהם. אחד נמצא ממש רגעים מהסיום ואנחנו עוברים עכשיו על כל המסכים לוודא שהכל עומד במקום. שכל דבר שיש שם נמצא מסיבה שאני יכל להסביר. יש איזונים לוודא שנעשו נכון ובדיקה שלא שכחנו משהו.

משחק שני נמצא בשלבי פיתוח מתקדמים ויש לא מעט שצריך להכין. בן מבחינת מסמכים, אבל בעיקר מבחינת איזונים.

יש מצגות שצריך להכין, כחלק מהתקשורת שלנו החוצה לפלטפורמות. צריך להציג את המשחקים והשינויים והתוכניות שלנו.

התחושה שלי כרגע היא כמו של בילבו אחרי שנים עם הטבעת. כמו חמאה שמרוחה על לחם גדול מידי ואני מרוח דק מידי.

יש פרויקטים שמפחידים אותי. אני יודע שאני רוצה לעשות אותם. חייב לעשות אותם כי הם נכונים. בגלל שהם נכונים הם מפחידים יותר (שוב חוזר ל- War of Art ול״התנגדות״) כמו העבודה על הקורס של אמא ושלי. אני מרשה לעצמי לפחד כרגע כי ביום שישי נחזור להפגש עכשיו ששההורים שלי סיימו את מעבר הדירה. ברגע שאשב בם ונחזור לצילומים הפקק הזה ישתחרר.

לפעמים תכנון הוא מה שעוזר להניע את הפעולה הבאה.

לפעמים הפעולה הבאה היא שעוזרת לשחרר את הפקק ולחזור ולתכנן ולעבוד.

שינוי מזג האוויר משפיע עלי גם לרעה. אני פורח בחורף. כל עניין האביב והקיץ הזה לא טוב לכלום. הכל מרגיש שקט ומעיק. אשליה. מתחת לפני השטח דברים עומדים לקרות. עדיף להתכונן.

אז מה הצעדים הבאים?

אני כבר יודע על מה אני ארצה לכתוב מחר.

כתבתי את הפוסט עכשיו על זה שאני לא יודע על מה לכתוב.

נצחתי בקרב הזה.

זה לא יום טוב במיוחד, אני לא בטוח שיש לאנשים מה ללמוד ממה שכתבתי, מה שאומר שאני לא יודע אם תרמתי משהו למישהו היום. אבל כתבתי וזה ניצחון קטן עבורי. יש נושאים בהם לא לעשות כלום הוא גרוע יותר מלעשות לא טוב. זה אחד מהם. זה לא פוסט שנוח לי איתו. אבל הוא בחוץ.