הסטורי של אווה, כיוון מעניין ונכון לספר את הסיפור לדורות הבאים

בימים שלקראת יום השואה ראיתי הודעה של אורי פינק (יוצר הקומיקס המפורסם, שבין השאר נתן לכולנו את זבנג) שהביעה הסתייגות מהפרויקט ״הסטורי של אווה״ (באופן ספציפי לא מהשימוש במדיום אלא הסגנון והניסוחים סביב הקמפיין). זו הייתה הפעם הראשונה שנחשפתי להתנגדות לפרויקט וממנו גיליתי שיש לא מעט רעש סביב הנושא.

לפני שאתקדם אחלוק את הקישור הזה שנתן לי חבר (שי ברוג). הכותבף יהודה אלקנה (שורד שואה בעצמו) מאתגר את הרעיון של האם צריך בכלל להמשיך לזכור או שהגיע הזמן לשכוח ולהתקדם הלאה.

את הדברים הבאים אני כותב בהקשר של הזיכרון, והעברת הסיפור הלאה. את הדיון של האם לזכור או לשכוח נעשה אולי בזמן אחר.

הנצחה אינה חדשה. אנחנו עושים את זה כבני אדם מזה אלפי שנים. גלי עד שמנציחים את המתים, אנדרטאות לאירועים חשובים. פסלים להנצחת מנהיגים. חגים להנצחת מאורעות. ההנצחה והזיכרון הקולקטיבי של הגזע האנושי, או עם או קבוצה קטנה של אנשים היא משהו שאנחנו עושים. 

הדרך להנציח משתנה מתקופה לתקופה בהתאם לגורמים רבים, ביניהם הטכנולוגיה שבנמצא.

כשאין אפשרות לכתוב אנחנו מספרים בעל פה, בונים פסלים ומפתחים חגים. אחרי זה אנחנו מוסיפים גם כתיבה. אנחנו יוצרים סרטים. אנחנו יוצרים קומיקסים. יש המון מדיומים והמון טכנולוגיות להנציח זיכרון. 

יוצרים רבים עשו שימוש כמעט בכל מדיום כדי לספר את הסיפור שלהם (או של אחרים). לפני שנה כתבתי על העובדה שחייבים למצוא דרך חדשה לספר את הסיפור של השואה. כמי שמגיע מעולמות של משחקים זה אך המדיום ההגיוני ביותר עבורי והסברתי כבר למה פה. 

כאשר ראיתי את שלטי החוצות הסתקרנתי מיד: הסטורי של אווה ״מה היה קורה אם לילדה בשואה היה אינסטגרם?״ פשוט קצת צעקני, ומעולה. השימוש בסטורי באינסטגרם כדי לספר סיפור הוא לא פחות ממבריק.

מי שלא נמצא באינסטגרם מיד הצטמרר. בין הדברים שקראתי (שולף מהזיכרון ואני מתנצל שאני לא זוכר מי זה היה) ״איך בין טוסיק של דוגמנית לחזה של דוגמן אפשר לשים את הדבר הזה״.

לא ציטוט מדויק אבל זו רוח הדברים. אינסטגרם זה זול, זה צעקני, זה לילדים, זה נמוך.

אתם יודעים… כמו קומיקסים שהם לילדים ויש בהם רק גיבורי על. או סרטים שיש בהם רק אקשן זול או קומדיות רומנטיות. או מגזינים שבהם יש רק פורנו או עניינים לא רציניים כמו רכב. כמו עיתונים שיש בהם רק רכילויות. זה כמו ספרים שיש בהם רק רומן רומנטי…

אנשים, אתם מעייפים. די להיות קריקטורות. 

כל פעם שיש מדיום חדש אותם משפטים עולים. זה מביך להיות בן אדם. זה מביך לשמוע אנשים חוזרים על משפטים ששלוש דורות קודם לכן אמרו אנשים אחרים על התעוזה לעשות שימוש במדיום ״החדש״ הנוכחי.

די כבר להיות זקנים.

מי שמסתובב באינסטגרם ולא רק קורא עליו בעיתונים או בחדשות כאשר משהו איום ונורא קורה, יודע שיש המון אומנים ואנשים מעוררי השראה (ילדים ומבוגרים) שעושים שימוש נהדר בסטורי. כמו למשל monkii.co שמעלים סרטונים עם הדרכות לאימונים, או מאי מסטודיו מאיסה המדהימה שמעלה סרטונים על העבודה שלה uגם המון חוויות אישיות בעלות ערך אדיר למי שעוקב אחריה, או iskra שמתרכזת בכל הקשור לדימוי גוף חיובי.

סטורי באינסטגרם הוא מקום טוב לספר סיפור מתמשך.

היה זה הגיוני שמתישהו יעשו שם הפקה רצינית יותר. הנה זה הגיע והסיפור הוא סיפור השואה. 

מבוסס על יומניה של אווה היימן, חשבון האינסטגרם הוקם על ידי מתי כוכבי וביתו מאיה. ההפקה שהקימו יצרה 70 סרטים המציגים רגעים מהיומן של אווה שכתבה על החוויות שלה בזמן המלחמה. הסרטונים עושים שימוש בכלים של אינסטגרם כדי לתת תחושה של ילדה מאותה התקופה שבמקרה יש לה מכשיר כזה. 

אנחנו נחשפים לרגעי אושר שלה עם חברות כשהן מאזינות למוסיקה, או צילומים בהפסקה בבית הספר כשהיא מצלמת את פישטה בו היא מאוהבת. 

משם הסיפור הולך והופך לקשה ומורכב יותר.

אני כותב את הדברים אחרי שצפיתי בכל הסרטונים עד זה של ה-15 למרץ, ואת זה של יוני בו, לבושים בטלאי הצהוב הם עולים לרכבות.

אפשר היה לעשות את ההפקה הזו טוב יותר. אין ספק. אולי היה מעניין וטוב יותר לו הסרטונים היו מתחילים בתאריך של היומן ומתקדמים עד ליום השואה (כפי שהציעה מירית בן חור בשיחה שהייתה לי איתה). אפשר היה לעשות יותר סרטונים בהם המצלמה מוסתרת ולא מצלמת פרונטלית (כמו בסצנה בה היא מצלמת את החיילים הנאצים שמגרשים את אווה וסבא שלה מהחנות שלהם) שנותנת לזה תחושה של סרט ופחות של חשבון אינסטגרם.

יש מלא שאפשר לעשות טוב יותר.

על זה רק אומר שמי שלא עושה, לא טועה. 

הסרטון של יוני קשה, אווה מדברת, בוכה ברכבת ואני יכל לדמיין איך זה משפיע על אנשים.

אני לא צריך לדמיין. יש לי קבוצת מדגם.

אתמול בערב אמילי וחברות שלה (גילאי 12) החלו לצפות ומאז היא עוקבת כל הזמן. היא צפתה בסרטונים הבוקר בנסיעה לבית הספר. 

הייתה לנו שיחה אתמול והיום על החשבון הזה והיא מרותקת. אין לה את החשיבה הביקורתית שאני מגיע איתה לגבי ההפקה וכדומה, עבודה זה הרבה יותר בסיסי (וחשוב) – האם היא מתחברת לסיפור ומתעניינת או לא?

היא מתעניינת, חברות שלה מתעניינות ובעוד שהן ילדות מעל הממוצע אני חושב שבטוח להניח שהן דוגמה לרבות ורבים מהדור הזה. 

בשורה התחתונה הסטורי של אווה הוא דוגמה טובה לשימוש במדיום חדש כדי לספר את השואה ולהנציח את הזיכרון. עבור ילדים ישראלים שחיים פה, יהודים שחיים בחו״ל ולא יהודים ברחבי העולם.

זה לא הדבר הכי טוב שאפשר היה לעשות, אבל זה בהחלט נעשה בצורה מכובדת ומתוך מחשבה על הנושא ולא מתוך התלהבות מהייפ של ״רשתות חברתיות״.

אני מקווה שנראה עוד כאלו בנושא השואה ונושאים מורכבים אחרים. 

כרגע כל מה שיש לי לעשות הוא להגיד כל הכבוד ליוצרים ולבקש מכם לצפות, גם אם זה נראה לכם מדיום לא מכובד. תנסו ותופתעו.