חבר לעבודה העלה תמונות מהנסיעה שלו לכריתים. הן הזכירו לי את החופשה שלי באילת לפני שנים. אחת מהחופשות האומללות יותר שהיו לי. הסיבה? הכריחו אותי לא לעשות כלום במשך סוף שבוע ארוך. זו הדרך הבטוחה לאמלל אותי במקרה הטוב, ולהפוך אותי לפקעת עצבים במקרה הרע.
אני אוהב לנוח. אני מרגיש אשם כשאני עושה את זה, אבל בגדול אני אוהב לנוח. אלא שמנוחה עבורי לא כוללת לשכב על הגב בשמש. גם אם נשים בצד את העובדה ששמש וחום הם עינוי, הרעיון של לשכב ולא לעשות כלום, ״לנקות את הראש ולא לחשוב״ הוא מוזר לי.
חופשה אידיאלית עבורי היא להגיע לעיר חדשה ולהסתובב ברחובות שלה, לנשום אותה, לאכול את האוכל המקומי (בתקווה שהוא צמחוני), להיות בשווקים ולנסות לאתר מקומות מעניינים בה.
סיור ארוך מבוקר ועד לילה בעיר זרה בחו״ל טוען אותי הרבה יותר מאשר שכיבה במלון ואכילה בבופה אוכל כפי יכולתך. אני אוהב להגיע למלון מותש עם רגליים כואבות.
אבל אז אני חושב על זה קצת יותר לעומק ואני מוצא חידוד אקוטי יותר. כשאני בחו״ל, אני לא מרשה לעצמי לשבת ולא לעשות כלום כי זה בזבוז. כי נסעתי/טסתי את כל הדרך לכאן ועכשיו אני אשב במלון? בזמן שאני יכל להסתובב בחוץ במקום הזה בו יש לי זמן מוגבל? אם המטרה הייתה לשכב במיטה, למה להוציא כסף ולהטריח את עצמי להגיע למדינה אחרת? גם אם היא קרובה.
מה שכן, אחראי חופשה כזו אני מרגיש טעון ורגוע הרבה יותר.
אבל מה קורה בארץ? גם פה הקונספט של שכיבה על הגב מרגיז אותי.
אני מנסה לחשוב למה זה כל כך מפריע לי ומהר מאוד אני מגיע למסקנה שזה נובע מתוך החשש שלי וחוסר הרצון שלי לבזבז זמן. כל דקה שאני שוכב סתם היא דקה שבה אני לא עושה משהו שיקדם אותי.
כשאני כותב ״יקדם אותי״ אני כולל התפתחות בכל מיני רמות. זו יכולה להיות עבודה שתעזור לי כלכלית, או עבודה על עצמית כדי להשתפר. זו יכולה להיות קריאת ספרים שיעזרו לי להבין טוב יותר את מה שקורה סביבי, או כאלו שיעניקו לו סט כלים חדש.
לפני קצת יותר משנתיים הפסקתי לקרוא סיפורת כמעט לגמרי. הספרים שקראתי היו מקצועיים בעיקר, או ביוגרפיות (להן הקשבתי בעיקר, וגם אז לצרכי מחקר ולימוד עצמי ופחות מצורך בבידור). מידי פעם נתקלתי בספר מד״ב או פנטזיה שגרם לי לעצור ולקרוא אותו אבל זה היה נדיר.
ואז התחלתי לחשוב על כמות השעות השקעתי במשחקים, ספציפית במשחק דסטיני שבו כמות השעות נמדדת באלפים.
בגלל ריב שהיה לנו, הפסקתי לשחק אותו כמעט לחלוטין. מידי פעם אני כן נכנס לזמן מוגבל, בדרך כלל אם אני מצליח לשכנע את מורטישיה שנכנס לשחק קצת, אבל לעומת מינימום שלוש שעות כל לילה אפשר להגיד שהפסקתי לשחק.
בחודשיים האחרונים לא נכנסתי לשחק כמעט לחלוטין, העמסתי על עצמי מספר פרוייקטים וניצלתי כל זמן כדי לקדם אותם. בחודש שעבר הרשיתי לעצמי לקחת קצת זמן ולחזור לשחק במשחקים עם עלילה.
זו סוג של מנוחה שאני מרשה לעצמי לקחת, אבל אני מרמה.
בגלל שהעיסוק שלי הוא יצירת משחקים, כל משחק שאני משחק בו עובר ניתוח תוך כדי המשחק: איך המכניקות עובדות, מה הם עשו בשביל האיזונים? מה כלכלת המשחק? איך הנרטיב בנוי? מה עובד ומה לא עובד לי? מה לא עובד לשחקנים אחרים? כדי לענות על השאלה האחרונה אני נכנס ליוטיוב וצופה בסרטוני ביקורת, לרוב מחפש את אלו שחושבים אחרת ממני כדי להבין מה הם לא אהבו במשחק. המטרה שלי היא להבין מה הקהל של התעשייה בה אני נמצא אוהב ולא אוהב.
אז המשחקים, בעוד שהם סוג של מנוחה, לא באמת מנתקים אותי ממחשבות של עבודה.
אז אני מנסה לחשוב עכשיו על סוג המנוחה שאני יכל ליהנות ממנה. שבאמת תתרום להרגעת המוח שלי. שתטען אותי ותעזור לי להתאפס, בלי לנסוע לחו״ל.
אני עדיין מחפש.
ארגז הכלים של קיטרו 
מעניין. אישית אני מסוגל לספוג פרצים קצרים של "לא לעשות כלום". לשבת ולהסכל על גלים בים, או נוף כלשהו. אבל לא ליותר מכמה דקות ברצף, כי גם אני משתעמם. אז משחק (בלי לנתח וכאלה) או ספר. בכל מקרה שקט במחשבות אני לא מצליח לעשות.
כתבת שאתה כן קורא מדי פעם סיפורת כדי ליהנות. האם אתה יודע לאפיין מדוע בפעמים מסוימות אתה כן מוכן\מצליח לקרוא לשם ההנאה ולא לשם מטרה מוגדרת? אולי מפה תצליח להתקדם עם הנקודה הזו. מה לגבי האזנה למוסיקה (ותו לא)?
אהבתיאהבתי