אני בונה חופשי, אבל לא יכל להיות במקום שמדיר נשים

Photo by Nikita Khandelwal from Pexels

הוזמנתי לקחת חלק בהפקה של פיילוט, לסדרה שאמורה הייתה להיות סופר מגניבה. היא שילבה משחקי תפקידים ומשחקים חיים במן תחרות מוחות בין שני מנחים/סוכני על שמפעילים סוכנים בשטח בעלילה שהלכה והתפתחה לאורך שעת התוכנית. באחת ההפסקות הבחנתי בטבעת שעל אצבעו של הבמאי ושאלתי אותו אם הוא בונה חופשי או שזה סתם קישוט. 

עדי אמר שהוא בונה חופשי וגם ישי, מנחה תוכנית הפיילוט התגלה כבונה חופשי. השיחה הקצרה הסתיימה בהזמנה לבוא לאחד מהערבים להכיר את אנשי הלשכה. הערבים האלו נעשים באופן קבוע. כאשר הלשכה הייתה בבניין הישן של הבונים בתל אביב, הארוחות התקיימו מחוץ ללשכות הסגורות (לרוב) בפני זרים. יצא לי להכיר מועמדים אחרים ובונים והתרשמתי ממספר חברים שם. לאחר כמה חודשים אמרתי למורטישיה שאני מעוניין להתקבל ובברכתה הצטרפתי לשורותיהם. 

טקס החניכה היה, הינו וכנראה יהיה אחת החוויות המרתקות ביותר שעברתי. הוא כולל מספר תחנות, וטקס יפהפה בתוך הלשכה עצמה שעובד היטב הן ברמה הרגשית והאינטלקטואלית. העבודה בתור בונה חופשי התיישבה היטב עם הרצון שלי לשפר את עצמי ולהתפתח, ומצאתי בה המון כלים ורעיונות שעזרו ועוזרים לי היום. 

לא חיכיתי הרבה לפני שהקמתי קבוצת לימוד יחד עם חבר לבנייה ומצאנו עוד שותפים שהתענייננו בפילוסופיה של הבנייה ועזרו לנו לצלול עמוק יותר לסמליה ורעיונותיה. 

זכיתי להגיע לדרגת בונה חופשי (הדרגה השלישית) ואף לקחת משרה בלשכה. וזמן קצר לאחר מכן עזבתי את הלשכה, לאחר שהלב שלי נקרע מריבים פוליטיים בין חברים.

אני לא עומד להכנס לזה. הנושא עדיין כואב לי ומבלבל אותי. הבנייה לא חפה מפוליטיקה, קיוויתי שאנשיה ידעו לשייט בים המסוכן הזה בצורה טובה יותר. 

מאז הזומנתי מספר פעמים על ידי אחים לבוא ולבקר. בין השאר אחים שאני עצמי הבאתי לבנייה ימים לפני שעזבתי. (אציין כאן שיש חברים וחברות מסוימים שעבר המציאו את המושג ״לעשות קיטרו״ שמשמעותו היא להביא מישהו למקום בו אתה עובד או פועל ואז לעזוב אותם לבד שם… מסתבר שאני עושה את זה מספיק כדי לזכור למושג. זה גם הישג אני מניח).

יצא לי להיות בשתיים או שלוש עבודות נוספות, ואני מודה שאני מתגעגע לטקסים ולרעיונות ולעבודות. 

אני בונה חופשי. אי אפשר לקחת את זה ממני. אני יודע את הסודות ואת הכלים ואני מיישם אותם בחיי. אני לא זקוק לאף אחד שיאשר לי להמשיך לעשות זאת, אבל המפגשים חסרים לי ולהיות חלק פעיל האחווה העולמית הזו חסר לי. היא עושה הרבה מאוד טוב ועוזרת להמון אנשים. האחים עוזרים זה לזה וכשזה עובד (וזה לרוב עובד) האחווה יפהפייה.

בעבודה האחרונה בה השתתפתי היה לי העונג לדבר עם כמה מהמועמדים לאותה לשכה ובער בי לחזור ולהיות שם. ללמוד איתם וללמד אחרים, לחזור לחקור ולהתפתח עוד. אבל אין לי זמן. אני עושה הרבה יותר מידי ויש לי מעט שעות עם הבנות ועם מורטישיה. אני מודע לגבולות שלי. בקושי שיש לי זמן לראות חברים. 

לאחרונה, בדרכי חזרה הבייתה ברכבת פגשתי בבונה חופשי.

עיני החדה צדה את הסמל על העניבה שלו, דש הבגד, הטבעת והתיק שהחזיק. הצגתי את עצמי ולחצתי את ידו בלחיצת היד הסודית ותוך כדי שיחה גיליתי שהלשכה עברה להרצליה. מרחק של דקות הליכה בודדות מהמשרד שלי. תאורתית אני יכול אחת לחודש להצטרף לעבודה. 

אבל גם אם היה לי את הזמן, או שהייתי מחליט לוותר על משהו בשביל זה, ישנה בעיה גדולה יותר. 

זו בעיה שאני לא יכל להתגבר עליה ואין לה פתרון. הפוסט הזה הוא יותר קריאת כאב מאשר חיפוש פיתרון.

הבנייה החופשית לא מקבלת נשים לשורותיה. היא גם לא תקבל נשים בעשורים הקרובים. השיח סביב קבלת נשים קיים המון (המון) שנים ובזמן שהייתי פעיל יצא אף מכתב ממי שהיה אז ראש הלשכה הגדולה באנגליה שדיבר על הנושא. הייתה בי תקווה קלה שזה יהיה שינוי שאפשר יהיה להביא אל הבנייה. האמנתי שיש מספיק אנשים צעירים כיום שמבינים שיש חוקים, עתיקים ככל שיהיו, שצריך ואפשר לשנות, בעיקר כאלו שלא משנים כלל את הליבה של הבנייה.

אני מסתכל על שתי הבנות שלי, איתן אנחנו מדברים שוב ושוב על שיוויון ויחס לנשים. אין שום אפשרות שאחזור לקחת חלק פעיל בבנייה בלי שאבגוד בדברים שאני מאמין בהם. בלי שאבגוד במורטישיה, ואמילי, ואיווה, ואמא שלי. 

כמי שישב בלשכה, קודש אליה ולמד בה עם רבים מאחיה, וכמי שקרא המון מהכתבים אני יכל לומר שאין שום סיבה שלא לקבל נשים. אין שום דבר שישתנה למעט הציוויון של הלשכה וצוויונה של הלשכה משתנה במילא על פי האנשים שבתוכה. 

אחים ותיקים אוהבים להסביר שלנשים תפקיד חשוב בבנייה ומציינים בגאווה מגוון של פעילויות שנשות הלשכה מקיימות. זה נכון, ובלשכות פעילות במיוחד לנשים יש הרבה כוח בפעילויות החוץ לשכתיות (עזרה שהלשכות מעניקות לגופי חינוך או עזרה בבתי תמחוי או תרומה לקהילה) אבל הן עושות את זה מבלי להיות בונות חופשיות. הן לא רשאיות ללמוד את הטקסים, הן לא רשאיות לבלות בעבודות לשכה, הן לא רשאיות ללמוד את הסמלים והסימנים.

שלחתי מכתב לאחד מהאחים. הוא היה נשיא הלשכה בה התקדשתי. עשיתי זאת מיד אחרי שפגשתי את אותו בונה חופשי ושמחתי לקבל אימייל חזרה עם הזמנה לעבודה שתתקיים השבוע. אני מתחבט אם לבוא לבקר, כדי לפגוש את האנשים שלא פגשתי שנים. 

אבל האם יש טעם? אני לא אקח חלק פעיל. לא אחזור להיות אח פעיל בלשכות. 

הבנייה החופשית מלמדת אותנו על שיוויון. אבל היא נוצרה בתקופה בה נשים (ושחורים לשם העניין) לא נחשבו למי שצריך בכלל להתחשב בהם בשאלת השיוויון. 

הבנייה צריכה להתפתח. כמו החוקה האמריקאית (שרבים מיוצריה היו בונים), היא צריכה להתקדם עם הזמן והאמונים על הובלתה צריכים להתחיל ולפרש מחדש את חוקיה ולזכור שאפשר גם לשנות חלק מהחוקים האלו מבלי לפגוע במהות.

עד אז, כל שנותר לי לעשות הוא להתגעגע.

עדכון: חברים לבנייה הזכירו לי שיש זרמים נוספים בבנייה שמורכבים מנשים וגברים העובדים יחד. יש גם לשכות לנשים בלבד (בארץ מסתבר הן פועלות בצרפתית בלבד). זו נקודה חשובה. הפוסט שלי מדבר על הזרם המרכזי של הבנייה הפועל בארץ ובעולם. נכון אמר אחי לבנייה משה שנון ״הם היו רוצים להאמין שהם הבנייה החופשית״. אז כן ישנן לשכות מעורבות וחשוב לחזקן ולהגדיל את כוחן ואת כמות הא.נשים המצטרפות ומצטרפים אליהם.