אתמול נכשלתי. אבל לא נתתי לזה להפיל אותי וחפשתי ניצחון, כל ניצחון. זה מה שלמדתי.

Photo by Akshar Dave from Pexels

עוברים עלי שבועיים משונים. יהיה זה אך נכון לחלוק את מה התהליך פה. חלק מהמטרות שלי לבלוג הזה הן להציג תהליך. אני לא רוצה לעשות כאילו יש לי את כל התשובות ולכתוב רק פוסטים על תוצאות מוגמרות.

הידיעה שאני רוצה להציג תהליך לא הופכת את הכתיבה הזו לקלה יותר, היא רק משחררת מעט.

כל יום שאני כותב וחושב על מה שקורה, מנתח את עצמי ואת הדברים שאני עושה הוא יום טוב. כל יום של עשייה הוא יום טוב.

אז מה קורה עם יום כמו זה?

הבעיה עם ימים כמו אלו היא שהם מתחילים נורמליים. שום דבר לא מזהיר אותי שעלולה להיות בעיה. הבוקר היה טוב. הילדות התנהגו בסדר והגענו לבית הספר בזמן. הכל היה בסדר. ואז הגעתי לעמדה שלי והתחלתי לעבוד.

פתחתי את היומן וכתבתי את התוכניות להיום. הדלקתי את המחשב והסתכלתי על האימיילים והעפתי אותם.

ואז נתקעתי. הכל קפא. הסתכלתי על המטלות שלי שוב. הסתכלתי על כל מה שאני צריך לעשות. הסתכלתי על דברים שאני רוצה לעשות: איזונים למשחק, הכנסת נתונים במקום אחר, מצגת שצריך להכין, הערות שצריך לשלוח לאחד ממנהלות הסטודיות שלנו. הסתכלתי על הדברים שאני רוצה לעשות באתרים של אמא, וידאו שצריך לערוך, טקסטים שצריך להכניס.

אני לא מסוגל להביא את עצמי לעשות אף אחד מהדברים.

זה מצית תהליך נפרד – בוז עצמי על כך שאני לא עושה כלום, שהיום הזה נשרף. יום שלא יחזור על עצמו שעות שלא אצליח להרוויח. כעס על שאני לא מתאמץ לעשות ולעבוד דרך המעצורים האלו.

את ימי החופש ניצלתי כדי להיות עם מורטישיה. צפינו בטלוויזיה. שחקתי. נתתי לעצמי לנוח. זו לא הבעיה אני יודע את זה בוודאות. נחתי. אני לא מותש. אני לא מבולבל. אני יודע בדיוק מה אני צריך לעשות. הכל מסודר וברור. המטרה ברורה. הצעדים שיש לעשות מוארים לרגלי. הכל ברור.

אז עכשיו אני תקוע בתהליך בו אני מנסה להבין מה תוקע אותי. במקביל לתהליך הלקאה עצמית. שני הדברים קוראים במקביל. אני מסתכל על עצמי מהצד ומנסה להבין מה אני עושה לעזאזל ואני לא צריך לחכות שהנורה תדלק. היא כבר דולקת כשאני מביט בה.

ככה נראה ההרס העצמי שלי.

ככה נראה הרצון שלי לחבל במה שאני רוצה להשיג.

החבלה הזו החלה לפני קצת יותר משבוע, אבל המשכתי לעשות. נסעתי להורים, צילמנו את הוידאו. כתבתי. עשיתי דברים בשביל העבודה.

עשיתי מה שצריך, חוץ מלשים לב לבעיה שהחלה לבצבץ.

תוך שאני כותב את הדברים אני מצליח לזהות את הרגעים הבעייתיים. אני שומע את הלחישות שמנסות להתגבר. זו אותה מפלצת שהפניתי לה את הגב לפני כמה ימים. היא כבר לא מסתתרת מתחת לפני המים. אני רואה אותה מולי, עומדת באגם. עצומה בגודלה. הרגליים שלה בקרקעית העמוקה והראש שלה מתנשא מעלי.

אי אפשר לחסל אותה. וזה בסדר. אני לא מתיימר שזה אפשרי. מה שאפשר לעשות הוא להרדים אותה.

אז אני חופר פנימה עמוק יותר.

איך אני מתגבר על ההרס העצמי כרגע?

צעדים קטנים.

אני לא יכל להחזיר את היום הזה לאחור. אין לי את הכוח הזה עדיין. ליפול לבור הזה לא ייתן כלום.

לא. הטעות נעשתה. זה לא אומר שאני יכל לוותר לעצמי ולהגיד שזה בסדר. זה לא בסדר, אבל זה נעשה. ממשיכים הלאה.

מה שכן בכוחי לעשות הוא לעצור את הסחרחרת הזו. לא להכנע לתחושה המעט ממכרת של להרגיש רע ולרחם על עצמי. זו כבר תהייה טעות שנעשית מבחירה מודעת ועליה קשה יותר לסלוח.

היום הזה עוד לא נגמר. אני יכל לחלץ ממנו עוד.

אני רואה את המפלצת מביטה בי בחיוך מלגלג. היא לא יודעת שהיא לא הולכת לנצח היום. את ההלקאה העצמית אני עוצר עכשיו. גם אם זה מרגיש מזויף, גם אם אני לא שלם עם זה את המחשבות אני לא הולך להזין.

החיוך שלה נמחק.

עכשיו לעשות עוד כמה דברים כדי להרדים אותה כדי שמחר אוכל לעשות את מה שאני צריך ורוצה לעשות בלי הפרעה.

מה אני עוד יכל לעשות?

אני אגיע הביתה ואחבק את מורטישיה. זה יעזור לי לזכור למה אני עושה דברים.

להגיע הביתה ולהתאמן. אני יודע שיש לי גם מטרות לגוף שלי. אני יודע ששמתי לעצמי מטרה והיום יש אימון שאני לא אוותר לעצמי.

אחרי כן אכתוב את השלד למצגת. אני אפסיק שם. אני רוצה לרשום שאעשה עוד מלא דברים, אבל אני יודע שזה לא יקרה. לנסות ולהלהיב את עצמי ולכתוב מטלות שלא אבצע יהיה לחפור את עצמי לתוך בור עמוק יותר.

צעדים קטנים. הישגים ברורים. יעדים שאפשר להגיע אליהם.

פעילות גופנית תשחרר את הפקק המנטלי שבו אני נמצא.

אלו הכלים שיש לי.

מה היו התוצאות?

את החלק הזה אני כותב בבוקר.

הגעתי הביתה והלכתי להתאמן כדי שלא אשכנע את עצמי לא לעשות את זה. בהתחלה היה לי קצת קשה, מנטאלית, ורציתי להפסיק. דחקתי את המחשבות האלו והמשכתי.

קבלתי את החיבוק שהייתי זקוק לו ממורטישיה.

הכרחתי את עצמי להתיישב ולכתוב את השלד של המצגת. זה לא היה פשוט. האייפד היה בלי טעינה. ניסיתי להסביר לעצמי שאחכה כמה דקות ואתחיל לעבודה. ידעתי שאם אחכה זה לא יקרה.

שלפתי את האייפון ופתחתי אפליקציה לכתיבת Outline. ראיתי שיש לי שתי גרסאות והתחלתי לבדוק מה ההבדל ביניהן.

חפשתי איך אני דואג לסנכרן את הדברים ושרפתי עוד כמה דקות על העניין הטכני הזה.

ואז עצרתי. הכרחתי את עצמי להתחיל לכתוב.

שורה אחרי שורה כתבתי את השלד. זו הייתה עבודה של לא יותר משלוש דקות ולקחתי לי מעל רבע שעה לעשות אותה. כל מילה עלתה לי במאמץ. הייתי חייב להתעלם מהקולות בראש שניסו להסביר לי שזה לא טוב שאני צריך לעצור ולחשוב טוב, שזה מביך אפילו.

המשכתי כי נזכרתי במשהו ששמעתי בראיון ההוא עם גיימן שכתבתי עליו: אף אחד לא רואה את הטיוטה הראשונה. אף אחד. יכל להיות שהמצגת תראה אחרת לגמרי.

זה היה עניין של עיקרון. לשבת ולכתוב ולא לתת ליום הזה לעבור בלי מעש בכלל.

נצחתי הפעם. זה לא היה יום טוב. אני לא מתכוון לצבוע אותו אחרת.

לא נכשלתי לגמרי. עשיתי משהו.

לפעמים זה כל מה שאפשר לקוות לו.