המחשבות שאני חוזר עליהן מעצבות אותי

Photo by Jaymantri from Pexels

כותרת הפוסט היא משפט שמופיע בצורות שונות בכתבים של רוב הסטואיים.

זו הזהרה בעלת עומק רב.

המשמעות הפשוטה במקרה הזה היא לשים לב להמנע ממחשבות שליליות או מחשבות שלא עושות לך טוב כי אם נותנים למחשבות האלו מאחז, אז הן משפיעות על ההתנהגות ובסופו של דבר משפיעות על כל מה ומי שאת.

אבל יש פה הזהרה נוספת. סטואיזם מזהיר לא רק להמנע ממחשבות לא רצויות (ואם אפשר להחליפן בכאלו שרצויות יותר), אלא גם להמנע מהתבוססות במחשבות על המחשבות האלו.

אם ניקח את מה שקרה לי בתחילת השבוע כדוגמה: הייתי חייב להפסיק את ההתעסקות בהלקאה העצמית. הייתי צריך לעצור ולהגיד ״זה מה שקרה. זה כבר לא משנה. הנה מה שאני הולך לעשות עכשיו.״ הייתי צריך לעשות את זה כדי למנוע מהמחשבות האלו לתפוס אחיזה.

מה שנראה כמו ניתוח עצמי בריא, צורך להבין את מה שקרה לי כדי להמנע ממנו הפך ללא יותר מהתעסקות במה שקרה. ותוך כדי מחשבה לא בריאה על מה שקרה והרגשת האומללות התרתי לתחושה ולמחשבות האלו להשאר ולחזור על עצמן.

זה רקורסיבי וקשה לצאת מזה. מהרגע שממשיכים לחשוב על ולקבע את המחשבות האלו קל יותר להתדרדר אליהן.

הסטואיזם כן דורש ניתוח והבנה כדי לשנות. איך אני אמור גם לנתח את מה שקרה וגם לא לחשוב שוב ושוב על מה שקרה כדי למנוע מהמחשבות האלו להשתלט?

אז אני עוצר באותו הרגע ועובר למשהו אחר.

אני מחכה יום או יומיים. אני משתדל לתת למוח שלי מנוחה. לרענן אותו.

אחרי שעבר זמן אפשר לחזור להסתכל על מה שקרה בעיניים נקיות יותר, ועם פחות רגש.

זה כמו לבנות מעבדה סטרילית אטומה ולהכניס לתוכה נגיף. ככה ניתן לבחון אותו, ולמנוע ממנו להתפשט. אם צריך אפשר לשרוף את הכל, המעבדה והנגיף ולגמור עם זה.

בלי רגש, המחשבה היא תרגיל מנטאלי בלבד. הרגש משמש דשן שעוזר למחשבות האלו לצמוח. כשהוא לא שם, למחשבה בלבד קשה להשתרש.

בעזרת הזמן שעובר אני יכל להביט על כל מה שקרה ולהבין את סדרת האירועים שהתחוללה. להבין מה גרם לי להתייאש. מה היה הטריגר.

אני כותב את הדברים האלו מסביר לעצמי, אבל לא מרשה לעצמי לחשוב ממש על אתמול. אני עדיין במצב רגיש. אני עדיין לא יכל להרשות לעצמי לצלול פנימה. אני צריך עוד כמה ימים.

לכן חשוב לכתוב כל יום את מה שקרה.

בעוד שבוע אוכל לחזור למה שקרה. אוכל לקרוא את הדברים. אוכל לחשוב בתוך המעבדה הסטרילית ולבחון ולנתח מבלי לצלול לשם שוב. מבלי לתת למחשבות האלו מקום להכות שורש.

זה לא קל. זה חלק מהתהליך של מודעות עצמית. לדעת מתי לעצור. מתי לא להביט פנימה. מתי לשקוע בעבודה ובמה שיש לפני. לא להתעלם. לא לקבור את הרגשות. לרסן אותן, לבחון אותן כמו חוקר.

אני מרגיש הכל. אבל אני לא יכל לתת לרגש להכתיב לי מי אני ומה אני אצליח לעשות ומה אני רוצה לעשות.

נקי. צלול אני יכל ליהנות מהרגש ולחוות אותו, ואז להמשיך הלאה ולעשות את מה שאני רוצה לעשות.

זה תהליך מורכב. אפשר להתאהב במבנים המנטאליים האלו ולהתעסק רק בהם במשך ימים. שבועות. חודשים.

זה עניין של איזון.

כמו כל דבר.