אהבה עצמית כנגד חוסר ביטחון ומקורו

Photo by Tim Mossholder from Pexels

מרקוס אורליוס כתב באחת מכניסות היומן שלו ״אני מופתע כל הזמן מהקלות בה אנחנו אוהבים את עצמנו יותר מכל דבר אחר, ועדיין מעניקים יותר חשיבות לדיעות של אחרים עלינו מאשר להערכה האישית שלנו״.

אני לא יכל לדבר או לכתוב בשמם של אחרים. אני מאמין שהוא צודק ורובנו אוהבים את עצמנו. אני יכל להגיד שאני בהחלט אוהב את עצמי. רוב הזמן. התלות בדעתם של אחרים נובעת בעיקר כי האהבה הזו לא שלמה ולא מתקיימת כל הזמן. אני חש שמעל למחצית הזמן אני אני מביט על הגוף שלי בתיעוב או כועס על עצמי בגלל דברים שלא עשיתי מתוך עצלות או חוסר אכפתיות. בנקודת הזמן הזו, של תחושת אי אהבה, החשיבות של האחר הופכת להיות קריטית.

ישבתי לשיחה עם המנהלת של (בייבי) אמילי. יש שינויים שמתרחשים בבית הספר בכיתות החטיבה, ושינויים כלליים שמתרחשים בבית הספר שמסיטים אותו מהאופי המיוחד של בית הספר ויהפכו אותו למעט יותר רגיל. לי יש טראומה מבתי ספר. כחלק מהשיחה היה חשוב לי להסביר לה מדוע בית הספר הזה חשוב לי, ומדוע זה לא טריוויאלי. אני רואה את עצמי כניצול או שורד של מערכת החינוך. ההישגים שלי בהחלט לא הגיעו בזכות בית הספר.

כאן מצאתי את עצמי מהסס. כשהייתי צריך למסגר את השיחה ולהסביר שיש לי הישגים למרות ולא בזכות בית ספר גמגמתי.

גמגמתי כי קשה לי לדבר על מה שיש לי עד כה כהישג.

יחד עם זאת, אין לי ספק שאם אכתוב את רשימת הדברים שכן עשיתי ואתן לאנשים אחרים לקרוא הם כנראה יזהו שם דברים שהיו רוצים לעצמם.

אבל לא הצלחתי לדבר על זה בקלות והסיבה היא אותו חוסר ביטחון שלי, אותה ביקורת ואותו סינדרום. אלו הם ביטויים של חוסר אהבה עצמית. ואלו המקומות בהם היה חשוב לי שהיא תכיר בהם כהצלחות.

מה אם היא הייתה מהססת? או אומרת משהו שהיה מוריד בערך שלהם?

כנראה שרק היכולת שלי להשאר ממוקד ולהתעקש על נקודה הייתה מאפשרת לי להמשיך בשיחה. אבל אין לי ספק שהייתי נשבר באותה השנייה.

ופה מדובר במישהי שאין לי אינטראקציה רבה איתה.

בעבודה אני אחראי על לא מעט פרויקטים ותחומים קריטיים. ההישגים שלי שם די ברורים. אני לא נח על זרי דפנה ובוודאי שלא מסופק, אבל הם שם. ויחד עם זאת יש ימים שמספיקה מילה מהוססת אחת או שאלה (אפילו תמימה) שתעלה מאנשים סביבי (ולאו דווקא בהנהלה) כדי לשלוח אותי לסחרור.

המצחיק (או הנורא?) הוא שהתלות הזו בדעתם של אחרים מתחזקת כמעט ביחס ישיר לדרגת הריחוק הרגשי של הבן אדם שמביע אותה ממני. ביקורת שלילית מאדם זר נחקקת אצלי בצורה הרבה יותר קשה מאשר מילה טובה של מישהו שמכיר אותי.

למה?

כי הרי ברור שהזר לא מכיר אותי ולכן יגיד את האמת בעוד שמי שמכיר אותי ירצה לרכך את המכה או לא להגיד לי את האמת כדי שאפגע.

בימים בהם חוסר האהבה חזקה, הביקורת הזו יכולה לרסק אותי.

אז מה עושים?

עד שהגעתי לסטואיות היה לי קשה לענות על זה. עכשיו יש לי כלים שאני מתרגל ועוזרים להתגבר על המצבים האלו. בראש ובראשונה זו שאלה של המעשה הנכון.

זה תרגיל שלוקח זמן, אבל חשוב לעבוד עליו כדי שיוכל לקרות ולהועיל בזמן אמת.

כאשר עולה ביקורת כזו על פעולות שעשיתי, או בחירה שבצעתי אני מיד בודק אם זו הייתה הבחירה הנכונה באותו הזמן. האם מתוך כל מה שידעתי ויכולתי לעשות עשיתי את הדבר הנכון?

אני מניח שברור מדוע זה תרגיל קשה.

הוא דורש בראש ובראשונה מודעות כדי לזהות את הטריגר כשהוא מתרחש ומיד לחסום לא רק את תגובת הנגד האוטומטית אלא גם את הסחרור המנטאלי שמתלווה לעניין.

שנית, הוא דורש להשאר מנותק רגשית מהרגע הנוכחי ולהתחבר למה שקרה באותו הרגע. הדוגמה הבנאלית ביותר שאני יכל לחשוב עליה היא בחירת בגד. ביום שקניתי את החולצה הרגשתי טוב עם עצמי. הסתכלתי עליה ומדדתי אותה ובחרתי לקנות אותה כי היא גרמה לי להרגיש טוב עם עצמי. ברגע הביקורת שמגיעה המטרה היא לחזור לתחושה שהייתה לי כשבחרתי את החולצה הזו.

זה נכון לחולצה. זה נכון למצגת שמכינים או מסמך שכותבים או כל דבר.

הדבר השלישי הוא להרהר בבחירה הזו. כן, יש סיכוי שהביקורת מוצדקת. יש מצב שהחולצה מגוחכת ולא מחמיאה. יש בהחלט סיכוי שהמצגת לא טובה. יש אפשרות שמה שאפינו לא טעים. העיגון ברגע ההישג הוא חשוב. לא פחות חשוב הוא ההרהור והבדיקה העצמית. אם המסקנה היא שהביקורת מוצדקת האגו שלי יפגע לרגע אבל בזמן התהליך הזה קל יותר לשים את האגו בצד ולראות מה אפשר לשפר או מה צריך לשנות.

במקרה שהביקורת אינה מוצדקת וגם אחרי בחינת הבחירה שלי אני מוצא שהיא נכונה, אז אין מה להמשיך ולהרהר בעניין. עשיתי את מה שהאמנתי שהיא הבחירה הנכונה ובצעתי את אותה בצורה הטובה ביותר שיכולתי.

בטקסט זה נראה פשוט. אבל זהו תהליך. תהליך של איתור הטריגרים. תהליך של עצירה וחשיבה. תהליך של שינוי המצב הרגשי ומעבר מהנקודה העכשווית בה אנחנו סובלים מחוסר אהבה עצמית, לרגע בו אהבנו את עצמנו.

זה בסופו של דבר העניין כמו שאמרתי. חוסר אהבה עצמית פותחת אותנו לכל הכאב בעולם.