מחר אחגוג את יום ההולדת שלי.
אני אוהב את ימי ההולדת שלי. תמיד אהבתי. אני מניח שאני נהנה מהתחושה שאני מרכז תשומת הלב. אני אוהב מתנות. אני שמח לחשוב על כל מה שעשיתי וכל מה שעוד יש לי לעשות.
ולכן אני חושב על מוות.
כשהגעתי לדרגה השלישית בבנייה החופשית נחשפתי לטקס רב עוצמה. באופן כללי, ומבלי להכנס לפרטים (שאינם סודיים, אלא פשוט פחות רלוונטיים כרגע) הדרגה הראשונה בבנייה עוסקת בלידה, השנייה בגדילה והשלישית, כמובן, במוות.
מאז אותו טקס, ואחרי שנחשפתי לטקסים דומים בתרבויות וקבוצות שונות, בניתי לעצמי תרגיל מדיטטיבי בו אני משתמש מידי פעם. בעיקר בכל יום הולדת.
טקס המוות הפרטי שלי
הבטחתי שאהיה חשוף בבלוג הזה, אז הנה זה בא:
אני עושה את זה לרוב בעיניים עצומות, אבל מצאתי שאפשרי לבצע את הטקס הזה בעיניים פקוחות גם כן. הכל עניין של המצב בו אני נמצא.
אני מדמיין את המוות שלי. הכל עוצר. אני מורד לאדמה ומביטים מטה נמצאים האנשים שהכי חשובים לי. אני עובר בראש שלי את הטקס כולו. את הקבורה במלואה. אין מעוף ציפור, אין מעקב אחרי האהובים עלי כשהם עוזבים. אני שם, באדמה והכל עוצר עבורי. הכל הסתיים.
אין ממה לדאוג יותר. אין דרך לתקן יותר. אין הזדמנות נוספת. אין שום דבר שאפשר להגיד אם לא אמרתי אותו.
אין הזדמנות שנייה
ההתמודדות עם האפשרות המציאותית הזו מאפשר לי לחשוב על מי שאני ומה שאני עושה. על האנשים שאני מבלה את הזמן איתם, ועל אלו שאני לא מבלה מספיק זמן איתם. אני חושב על ההחלטות שלי ועל הדרך בה אני מבלה את הזמן שלי.
השאלה העיקרית היא כמובן: אם זה קורה עכשיו, איך אני מרגיש עם החיים שלי.
ההתמודדות עם המוות בצורה הזו לא הופכת לקלה יותר. אסור לה להפוך לקלה יותר. היא מפחידה כל פעם מחדש. היא כן יוצרת טריגר, אני מרגיש את הלב שלי פועם עכשיו כשאני חושב על כל התהליך. אני יכל לזמן את התמונה הזו מהר יותר ולאפס את עצמי.
האם מה שאני עושה באמת חשוב? האם הויכוח הזה באמת נדרש? האם יש סיבה להמשיך בדרך שבחרתי?
ההתמודדות עם המוות בצורה הזו מאפסת אותי מיד.
והנה אני פה, יממה לפני והגיע הזמן להתכונן ולחשוב.
יום חדש. עוד הזדמנות להתאפס. עכשיו.
ארגז הכלים של קיטרו 
להשאיר תגובה