מה למדתי בשבוע שבו הייתי בסינגפור

Credit: Sami Kizilbash

במידה מסוימת, כל התהליכים שכתבתי עליהם בחודשים האחרונים באו לידי ביטוי בנסיעה הזו. כעת כשאני מסתכל לאחור בעודי משייט בגובה 40 אלף רגל (הפעם אני בטוח לגבי זה, הקפטן אמר עכשיו) ברור לי שבגלל שכתבתי את הדברים וחלקתי אותם כאן, יש להם משקל רגשי גדול יותר. ועדיין היה מרתק לראות כיצד יכולתי לראות את הפוסטים שלי החל מאזור מרץ משתקפים בחוויות שעברתי בשבוע הזה.

הנסיעה הזו הייתה אמורה להיות נסיעת עבודה פשוטה – שבוע של חונכות עם מפתחים מרחבי העולם. אלא שאני מניח שכאשר המטרה מראש מסונכרנת עם הערכים שלי היא כבר לא יכולה להיות פשוטה. הזכות ללמד ולשרת חשובה לי ולכן כאשר הוצע לי לבוא היה ברור לי מיד שזה הדבר שאני צריך לעשות. זאת למרות שככל שהזמן עבר הלך והסתבר שיום הולדתי הארבעים מתקיים בדיוק כשאני שם.
לנסיעה הייתה גם חשיבות גדולה לקריירה שלי, אי אפשר להתעלם מזה – הן לי באופן אישי והן לחברה שלי (אני אומר שלי מתוך תחושת השייכות הרגשית, איני הבעלים שלה). כך, עם מטען רגשי גדול החלה הנסיעה.

כשהגעתי לשם ביום הראשון, ער מזה 27 שעות, הגעתי ישר לאירוע המיקסר עם שאר החונכים.
לא יכולתי להתנער מהתחושה שאני לא שייך לשם. מה לי ולכל ערימת האנשים המוכשרים שעובדים בחברות הגדולות ביותר?
כאן, ברגע המפחיד הזה חשתי גאווה קלה. במקום ללכת באופן אוטומטי לצד ולהסתכל על כולם, נשענתי אל תוך השיחה. בתוך שניות הובלתי מעגל של 15 מהחונכות והחונכים. עודדתי כל אחת ואחד מהם לספר משהו על עצמן ומאין הן. מצאתי את עצמי מגיב לכל סיפור כזה עם אנקדוטה אישית משלי על המדינה ממנה הגיעו (החל מסיפור משעשע שהיה לי בפעם הראשונה שהייתי במוסקבה, ועד לרצון העז שיש לי לבקר בפטרה שבירדן, תוך שאני מוציא הבטחה מוואליד שייקח אותי לשם יום אחד.)

מי מכם שקרא את הפוסט שלי על איך למדתי להתחיל שיחות בכנסים, יודע שזה לא דבר שבא לי באופן טבעי. הוכחתי לעצמי שהתרגול והשימוש בכלים שלמדתי אז הפכו לטבעיים יותר. אני מרגיש נוח יותר לעשות את הצעדים הקשים האלו.
מיד לאחר מכן לקח אותי אחד החונכים הצידה ושאל מה אני עושה, כי הוא התרשם מהקלות בה התנהלתי ״אתה חייב להיות בתפקיד של מפיק או משהו כזה, אתה טוב מידי עם אנשים״. הודתי לו ותהיתי כמה מזה אולי כן טבעי לי ופשוט מנעתי מעצמי את החיבורים האלו בכל השנים האלו.

ביום שני בבוקר הגענו למשרדים של גוגל והאירוע החל.
השאלה איתה התחלתי את היום הראשון נותרה: מה לעזאזל אני עושה פה לצד כל האנשים שהובאו ללמד גם כן? איזו עיצה יש לי לתת לעזאזל כאשר איתי באולם נמצאת קלרה ריבס המנכ״לית של החברה שיצרה את המשחק הפופולארי Crossy Roads? מה כבר אני יכל לתרום כאשר המפיקה ואחת היוצרות של Florence, קמינה וינסנט, הגיעה לעזור להם? איך אני בכלל חושב להשוות את עצמי לרמי ישמעל שהוא לא פחות מסופר סטאר כרגע במיוחד בתעשיית האינדי? ומה לעזאזל יש לי לומר כשאנשים כמו סטיב מירצקי, שהחל את דרכו בעולמות המשחקים בימים הראשונים של משחקי המחשב והקריירה שלו כוללת כל חברה ענקית שאפשר לחשוב עליה, נמצא שם גם כן?
כוח הרצון שלי בלבד הוא מה שהחזיק אותי שם. התחייבתי ולכן ידעתי שאני לא יכל ללכת.
כל כך רציתי ללכת.

מייד אחרי הצגת התוכנית עברו לפגישות מהירות עם המפתחים. קבוצה אחר קבוצה הם הגיעו, מציגים משחקים טובים יותר או פחות. מה לעזאזל יש לי ללמד אותם, חשבתי לעצמי.
בארוחת הצהריים הראשונה נפגשנו רק החונכים. דברתי וצחקתי והייתה תחושה טובה, כאשר במקביל החרדה הולכת וגואה כשאני שומע סיפורים ממנהל הפיתוח של VR ו-AR בגוגל, או מבחור צנוע שדיבר על איזה משחק קטן שהוא הוציא, והסתבר שהמשחק הקטן הזה הוא Duet לא פחות ולא יותר.
אלא שלשמחתי כולם היו נחמדים ותוך שאנחנו מעליבים את אוסטרליה בתור המקום הנורא ביותר להסתובב בו בטבע (כי הכל, אבל הכל רוצה להרוג אותך) התחברנו שם.

הימים הבאים היו כל כך מרוכזים שבכל סוף יום מצאתי את עצמי חושב ״פאק, אני רק ביום הראשון (או השני, או השלישי), איך אני שורד את שאר השבוע?״ ובו זמנית, בזמן שאני משחזר את מה שקרה אני חושב ״איך לעזאזל זה רק היום הראשון (או השני, או השלישי), עשינו כל כך הרבה דברים?״.
שעות של עבודה עם המפתחים, ושיחות סיכום וסנכרון עם החונכים. וכל שיחה כזו החונכות מדברות על מה שהן אמרו למפתחים, ופעם אחר פעם אני מקבל אישור לכך שהדברים שחשבתי ואמרתי לא היו מטומטמים, ואולי אני כן רואה את העיקר ואת הדברים הנכונים.

ובכל יום אני קם עם החרדה מחדש.
הולך לחדר כושר. קורא את הרשימות. נכנס לפגישות. עושה את מה שאני צריך לעשות. מקווה שאני תורם בכל זאת.
הימים עוברים. אני שומע את ההרצאות המעולות של אנשים כמו פאווזי מחברת קינג, וג׳ימס ראסל ממיניקליפ, ואנג׳לו לובו לשעבר מזינגה ואני מתמוגג מההזדמנות וחרד מיום חמישי ומההרצאה שאני עומד לתת. ההרצאה שאין שום סיכוי ששווה לתת אותה.
הלכתי לישון עם חרדה בכל ערב. שיניתי את המצגת שוב.
ישבתי בחדר נותן לדמעות לזלוג, נותן לעצמי לחשוב על הכעס ומשחרר אותם. לטוב ולרע אני פה. אין לאן לברוח.

ביום חמישי אני יושב עם סטיב לחנוך שני מפתחים ואני שומע אותו מדבר ומרגיש לא ראוי, אבל אני חייב לעבוד ולכן אני אומר את מה שאני רואה וחושב, מקווה שאני לא נשמע מטומטם לחלוטין.
הסשן נגמר ואני מסתובב לסטיב כדי להחמיא לו והוא אומר לי ״הלוואי שהייתה לי היכולת להיות כל כך ישיר וחד בהערות שלי כמו שאתה בשלך זיו. לא רק שעלית על הבעיות אלא שפרסת אותם בצורה ברורה ובלי לנסות לייפות״.

ואני מוצא את עצמי המום.
ולראשונה החלק הביקורתי שלי שותק.
אני אומר לו תודה, בתוכי אני רוצה לקפוץ ולחבק אותו ואולי גם לבכות.
אני אומר לו את מה שתכננתי להגיד לו, שהניתוח שלו היה מבריק והדרך שבה הוא מביט על הדברים הביאה אותי לסמן ולרשום לעצמי נקודות למחשבה לעתיד, והוא כל כך הומאני בדרך בה הוא מדבר ובלי טיפת יהירות למרות שנותיו הרבות בתחום.
הוא מחייך ואומר תודה.
אנחנו נפרדים להפסקת הצהריים. אחריה אני צריך לתת את ההרצאה שלי.

בשעה 14:00 מצאתי לעצמי פינה שקטה. התמתחתי ובצעתי מספר תרגילים שסגלתי לעצמי לפני הרצאה (אותם והכנות נוספות תמצאו בפוסט הזה). 14:15 עליתי לבמה.
דברתי איתם על איך להתייחס בכבוד למעריצים שלהם. איך לחשוב לעומק על הסיבות שיש לאנשים לשחק, הסיבות שיהיו לאנשים לשלם ואיך לעשות את זה בצורה הוגנת. דברתי על סוגי השחקנים ומה אפשר וצריך להציע לכל אחד מהם ואיך לחבר את הצרכים והרצונות יחד.
ירדתי מהבמה והבנתי שהקולות לא דבר כל הזמן הזה.

בלילה ומצאתי את עצמי בבריכה בשעה 20:30, מוקף במי שהיו זרים ביום ראשון, ואנשים שחרדתי מהנוכחות שלהם. הם היו חברים עכשיו ובילו את הזמן איתי כדי שאחגוג עם אנשים בחצות. הם לא היו חייבים להיות שם. אנחנו לא מכירים מספיק כדי לשרוף את השעות האלו. אבל הם נשארו. היו מי שהלכו למכולת הקרובה כדי לקנות חטיפים ובירות, אחרים דאגו לבדוק מה המוסיקה האהובה עלי ולשים שירים ברקע.
היום שציפיתי שאהיה הכי בודד ועצוב, רחוק מהמשפחה והחברים, הפך ליום בו קבלתי חיזוק לאמונה שלי שלאנשים אכפת. גם אם באים ממדינות אחרות. גם אם בתאוריה המדינות האלו הן אויבות.

בחצות הם חבקו אותי ושמחו איתי וחלקתי איתם את החששות שלי מאותו השבוע. ראיתי את הראשים המהנהנים ואמרתי לעצמי ״ברור שגם הם ככה לא?״
אמרתי להם שזו הפעם הראשונה שקבלתי ולידציה לדברים שאני עושה וחושב.
הודיתי להם.

ביום שישי יצאנו לסיור ואז למסעדה.
עמדתי מהצד הפעם. התחלתי להסגר. הקולות החלו ללחשש ברקע. הסתכלתי על כולם מדברים ומחייכים ונפרדתי מהם בליבי. בעוד כמה שעות אמריא והשבוע הזה יהיה מאחורי. אני לא אראה את האנשים האלו שוב ועדיף להתנתק עכשיו.
מצאתי את עצמי משוחח עם ג׳יימס כשהשירה החלה.
לא הסתובבתי כי לא הבנתי.
ואז הקולות התקרבו והוא הרים מבט ואני הסתובבתי והדמעות התפרצו בבת אחת.
האחראים על האירוע והחונכים עמדו שם, שרים וחוגגים לי מחייכים.
ובפעם השלישית בנסיעה הזו הייתי המום.
ובפעם השנייה כנראה בחיי מצאתי את עצמי מופתע לחלוטין.
ובפעם הראשונה בחיי מצאתי את עצמי בלי מילים.
אלנה מהרה לחבק אותי כי ראתה שאני אבוד.
סמי נעמד למידי, מרקוס נעמד מולי לצלם ורופו הביט בי וחייך. שלושתם מגוגל. האנשים שאחראים לאירוע העצום הזה. שלושתם עצרו את הדברים שהם עשו כדי לחגוג לי.
ניסיתי לדבר, אבל המילים לא באו ומצאתי את עצמי, מחובק על ידי סמי ובוכה אל תוך הכתף שלו, רועד מסערת הרגשות שעברה עלי.

רחוק מהמשפחה שלי. רחוק מהחברים שלי. חגגתי את גיל 40 עם זרים שאין להם סיבה לעשות עבורי דבר או לומר לי דבר. חייכתי.
במהלך שבוע אחד עברתי ממצב של משבר וחרדה לתחושה שאולי בכל, למרות הביקורת העצמית, יש לי סיבה לאהוב את עצמי ולהרגיש גאווה.