החוויה הרגשית המטלטלת של הוצאת יצירה חדשה

אתמול, ביום חמישי בשעות אחר הצהריים בארץ הוצאנו את המשחק החדש שלנו לשוק.

המשחק הזה הוא בין השאר הסיבה שלא היה לי זמן לדברים אחרים (כולל לכתוב פה). במשבצת של ״החשוב והדחוף״ לא היה כמעט מקום לכלום חוץ ממנו.

אני גאה במשחק הזה. מספר האנשים שהיו מעורבים הוא קטן. למרות שהחברה שלנו גדולה ואנו מונים כמה מאות אנשים, את הפרויקט הזה בנינו שלושה אנשים.

זה לא משחק קטן, וכמות הטכנולוגיה והמורכבות שלו היא עצומה. זה גם משחק שאין כמוהו בשוק מה שהופך אותו למקורי.

מקורי זה מסוכן.

מקורי זה משהו שלא עושים.

מקורי זה להתגרות בגורל.

המשימה שנתנה לי הייתה לעשות את הדבר המקורי הזה ולקחת את הסיכון.

זו הרבה אחריות ואני לא יודע איך להודות לשלושת האנשים שהחליטו לסמוך עלי ולתת לי את האחריות הזו. כל דבר הוא קטן מידי ולכן פשוט אומר תודה.

ועכשיו הגיע הרגע שבו המשחק הזה, וההחלטות שלקחתי, צריכים להוכיח את עצמם.

כדי שהסיפור הזה יהיה דרמטי יותר, את ההשקה שלו בצעתי מהאייפד, שהיה מחובר לרשת הסלולרית דרך האייפון שלי, תוך שאני במושב האחורי של רכב אובר קטן שדהר ברחובות סאו פאולו. כולם במשרד בבית היו מוכנים. מרקטינג היו מוכנים כבר להתחיל את הקמפיין. הצוות המדהים של אנשי הקיו איי עבדו בטירוף כדי להספיק ולהביא אותנו לרגע הזה.

בתוך הרכב הקטן הזה בו נזרקתי מצד לצד, ישבתי והכנסתי את הפרטים האחרונים הנדרשים כדי לפתוח את המשחק לעולם כשבכל רגע הכל יכל להתנתק ולא תהייה לי גם דרך להודיע על תקלה כי הרשת הסלולרית שם רעועה.

המערכת זרקה עלי שגיאות אחת אחרי השניה, אבל עשינו את זה.

המשחק עלה וכל מה שנותר היה לי לעשות היה לשבת ולרעוד מגודל האירוע.

אני לא יודע לעשות משהו שהוא רק עסקי. אם אני לא מחובר רגשית אני לא אצליח לעשות את זה.

אני אחר, אני יודע את זה. אני לעולם לא אהיה איש עסקים טוב.

אז ישבתי, פעם שנייה השנה, באירוע חשוב וגדול כשאני רחוק מכל מי שחשוב לי בעולם. רועד, עם דמעות בעיניים, מסתכל על המידע שהתחיל לזרום ויודע שכל מספר שם מייצג מישהי או מישהו שמצאו פתאום את המשחק ונכנסו לתוכו.

ואין לי שום שליטה מהרגע הזה על מה שעומד לקרות.

או שיאהבו את מה שעשינו, או שלא יאהבו.

ביליתי 11 שעות טיסה מחובר לרשת הסלולרית ושחקתי במשחק והבטתי בסקרנות בכל שחקנית ושחקן מולם שחקתי. השמות שקפצו ייצגו אנשים מכל העולם והם משחקים ביצירה הזו שדמיינתי ושאחרים הפכו למציאות.

כי בניגוד למשהו שנאמר לי פעם (ואני לא מחזיק את זה נגדם, להפך) רק בגלל שאני מדמיין משהו, הוא כן הופך להיות אמיתי.

זו המתנה שניתנה לי. האחריות שניתנה לי. הזכות להתרגש שנתנה לי בכך ששמו לי בידיים את הפרויקט הזה.

אני צריך שהמשחק הזה יצליח. יותר מכל פרויקט אחר שהוצאתי. הוא חשוב מידי. הקרבנו בשבילו הרבה.

אז אני מחזיק אצבעות. ובעיניים דומעות שולח את הבקשה הזו ליקום. כאן מהאוויר, בדרך הביתה לאחת שעבורה אני עושה את הכל. היחידה ששווה לעשות עבורה את הכל.