יש דרך מצוינת לוודא שנשמור על ענווה שחשובה עכשיו יותר מתמיד. דרך אחת לזכור לשאוף להכי טוב שאנחנו יכולים. לזכור שאנחנו פה בשביל האחר ולכן חשוב שנעשה את זה בצורה הטובה ביותר: בעבודה, ביחסים, אנחנו פה לשרת. כולנו. האחד את השני. לא משנה מה אנחנו עושים. מי אנחנו. מי ההורים שלי. כמה כסף יש לנו. פה לשרת.

בעקבות שיחה שהייתה לי לאחרונה על ילדים החלטתי לחשוף קצת על הדרך בה אנחנו מגדלים את שני השדות שלנו - הכירו את אמילי (12) ואיב (6).

אמרתי שאכתוב רק עד יום הזיכרון, אבל הרגשתי שחסר משהו לסדרה, אז החלטתי להוסיף את הפוסט הזה כסיכום.

השחקנים, מרוכזים באופי של דמותם ובאירועים ייקחו החלטות, ישוחחו האחד עם השני ויצאו למשימות שמטרתן להגיע ליעד (הבלתי נמנע). התהליך שהם יעברו יהיה כפול - הן בחוויה השכלית שיודעת איך הכל יסתיים, והן בחוויה הרגשית שנוצרת מהשיחה והתאורים של השחקנים ושל המנחה.

הנאצים קבצו, סמנו ורצחו את כל מי שמצאו כנחות. יהודים הומוסקסואלים היו בתחתית הרשימה הזו. שני תיוגים שהתעמולה הנאצית סמנה כאויבים אבל הם לא היו היחידים. שחורים, נכים, אויבים פוליטיים, צוענים וחסרי בית (שתויגו כאסוציאלים יחד עם לסביות על פי הסרטון של אדם) עדי יהוה גם הם תויגו.

אנחנו לא מלמדים את ילדי כיתה א׳ אלגברה, ואנחנו לא דורשים מהם להבין בניינים לשוניים בגיל הזה, ואנחנו לא טורחים להציג להם מפות טופוגרפיות וללמד על תנועת אוכלוסין בעולם. למה אנחנו מלמדים אותם על רצח עם ומצפים שזה משהו שהם יהיו מסוגלים להתמודד איתו?

אנחנו מקיימים טכסים מתחיל התרבות האנושית כי הם עוזרים לנו לללמוד ומחברים אותנו ברמה הרגשית. טכסי הזיכרון המודרניים (טכסי יום השואה, וטכסי יום הזיכרון) עושים חצי מזה בלבד - הם מחברים בינינו לבין זיכרון האירוע. הם עושים את זה לא טוב כי זה אפילו לא הטכס עצמו שעושה את זה אלא מה שאומרים לנו לפני כן. טכסים צריכים להיות עשירים יותר. הם צריכים להיות תאטרליים יותר. זה לא עניין של דור היוטיוב, או בגלל בעיות קשב וריכוז. זה תמיד היה צריך להיות כזה. טכסים טובים בנויים על שבירת הנושא לרמה פשוטה וניתן לבנות סביבה סיפור שמועבר בצורה תאטרלית כך שהלקחים יוכלו להיות מובנים ומורגשים.

באותה המידה בה תהליך בניית השנאה היה עקבי ונעשה צעד אחר צעד, כך גם החינוך במוסדות השונים צריך להיות בנוי צעד אחד צעד ולהיות מפוזר לאורך השנה דרך מספר אבני דרך קטנות. סיפור טוב הוא סיפור שנגע בליבנו. זה סיפור שנזכור ונעביר הלאה.

עלינו לבנות דרך חדשה ללמד ולהפנים את שקרה בשואה, את הלקחים ואת מה שחייב להעשות. בין היתר עלינו ללמד ולהראות שהזוועה הזו קרתה עוד מספר פעמים בהיסטוריה ומתרחשת גם בימים אלו. מחריד ככל שיהיה הדבר, כל עוד אנשים לומדים שהיה אירוע אחד כזה בהיסטוריה הלקח שניתן ללמוד נעלם בשאון הנורא של ״זה קרה רק פעם אחת, זה לא יכל לחזור על עצמו שוב נכון?״.