יש ימים כאלו, שאני לא יודע על מה לכתוב. שהדברים לא זזים. אני לא אכנע. אני אכתוב את דרכי דרך זה.

לפני שנים היה לנו סטארטפ ורציתי להעזר בכמה אנשי שיווק חזקים. ואז שלחתי אימייל חשוב לבן אדם הלא נכון. היו שתי דרכים לטפל בעניין. להתעלם או להתמודד אם זה באופן ישיר. ההתמודדות הזו למדה אותי המון.

השחקנים, מרוכזים באופי של דמותם ובאירועים ייקחו החלטות, ישוחחו האחד עם השני ויצאו למשימות שמטרתן להגיע ליעד (הבלתי נמנע). התהליך שהם יעברו יהיה כפול - הן בחוויה השכלית שיודעת איך הכל יסתיים, והן בחוויה הרגשית שנוצרת מהשיחה והתאורים של השחקנים ושל המנחה.

הנאצים קבצו, סמנו ורצחו את כל מי שמצאו כנחות. יהודים הומוסקסואלים היו בתחתית הרשימה הזו. שני תיוגים שהתעמולה הנאצית סמנה כאויבים אבל הם לא היו היחידים. שחורים, נכים, אויבים פוליטיים, צוענים וחסרי בית (שתויגו כאסוציאלים יחד עם לסביות על פי הסרטון של אדם) עדי יהוה גם הם תויגו.

אנחנו מקיימים טכסים מתחיל התרבות האנושית כי הם עוזרים לנו לללמוד ומחברים אותנו ברמה הרגשית. טכסי הזיכרון המודרניים (טכסי יום השואה, וטכסי יום הזיכרון) עושים חצי מזה בלבד - הם מחברים בינינו לבין זיכרון האירוע. הם עושים את זה לא טוב כי זה אפילו לא הטכס עצמו שעושה את זה אלא מה שאומרים לנו לפני כן. טכסים צריכים להיות עשירים יותר. הם צריכים להיות תאטרליים יותר. זה לא עניין של דור היוטיוב, או בגלל בעיות קשב וריכוז. זה תמיד היה צריך להיות כזה. טכסים טובים בנויים על שבירת הנושא לרמה פשוטה וניתן לבנות סביבה סיפור שמועבר בצורה תאטרלית כך שהלקחים יוכלו להיות מובנים ומורגשים.

  הערה: את הפוסט המקורי על חשיבות העבודה עבור תמורה כספית כתבתי לפני לא מעט שנים. לצערי לא מספיק השתנה. לאור העובדה הזו, מאחר ובניתי את הבלוג הזה מחדש, החלטתי לשכתב את הפוסט המקורי. לפני כל דבר אחר. קחו כמה דקות לצפות במסר הזה של הסופר הארלן אליסון. יש נטייה, או אפשר להעיז ולומר טעות... להמשיך לקרוא ←