אני לא מחבב את מראה הגוף שלי

Photo by Public Domain Pictures from Pexels
אני מתכנן לכתוב את זה כבר כמה זמן ומרגיש לא נוח בכל פעם. למעשה אני כותב אותו כבר כמה שבועות כי אני כותב ומפסיק.
מאז הפוסט האחרון שלי החלטתי שלא משנה מה, זה הפוסט הבא ואני לא מפרסם כלום עד שאני מוציא אותו. אז הנה הוא לפניכם.

זה מעייף לעבוד על מודעות עצמית. לרוב זה נהדר, לפעמים זה מוסיף עוד רמת מורכבות מעייפת ומתישה.
יש בי שתי מחשבות שמתערבבות בכל פעם שאני מסתכל על עצמי.
הראשונה היא שאני לא נראה כמו שאני רוצה. אני מתאמן כל יום, אני דואג לאכול בצורה נכונה ואני עדיין לא רואה את התוצאה הסופית שאני מחפש. המחשבה השנייה שלי היא ביקורת מיידית על המחשבה הזו – ברור שייקח לי זמן להגיע ליעד שאני רוצה, אני לא סובל מהשמנה או השמנת יתר. אני בסדר ואני צריך לא להתעסק בזה יותר מידי – שורה תחתונה אני אובססיבי בצורה לא בריאה וזה עלול להשפיע גם על הילדות שלי.

זה כמובן גורם לי להכנס ללחץ עוד יותר. לא רק שאני לא מחבב את המראה של הגוף שלי, אני גם עלול לגרום נזק לילדות אם הן יגדלו בבית שבו יש דימוי גוף שלילי.
אז תוך כדי שאני מתמודד עם איך שאני רואה את עצמי (בזמן שאני יודע שאני מגזים בדרך בה אני רואה את עצמי, גם אם לא טועה לגמרי), אני מתמודד עם ההשלכות של זה מה שגורם לי להרגיש רע עוד יותר.
לא כיף.

בכל מקרה, כמובן שהמחשבה הראשונה הרבה יותר רועשת. המשפט ״הוא נאבק עם המשקל שלו״ ממש עולה לי לראש בתור שיחות דמיוניות של אנשים לגבי.
מילה נוספת שעולה לי היא ״רך״. בכל פעם שאני חושב על אוכל אני תוהה האם אני באמת צריך את הקלוריות האלו? יש ימים שאני מרעיב את עצמי ״רק קצת״.

באיזו זכות? יש אנשים שבאמת נאבקים עם המשקל שלהם והם לא בכיינים כמוני. אני לא מנסה אפילו לדמיין איך נראה דימוי גוף שלילי באמת. בגלל שאני עובד על ההתפתחות האישית שלי יש לי מספיק מעצורים וביקורת כדי לא לגרום לעצמי נזק. נראה לי.
בצורה מבוקרת פחות, המחשבות שם. הביקורת שם. והכעס בכל פעם שאני מוותר לעצמי שם בהחלט.

אני שוקל 76 ק״ג. לפני ששיניתי את התזונה שלי הייתי 85.
כשאני מביט בתמונות שלי מלפני שינוי הרגלי החיים אני רואה את ההבדל. אני מרוצה מההבדל. אני יודע שגם אז לא הייתי שמן אלא סה״כ ממוצע, והנה אני אפילו עם פחות משקל עלי, והגוף שלי לא נראה לגמרי רע.
ואני עדיין חושב שאני שמן. פתאום האור נופל עלי בצורה אחרת ואני מרגיש שכל העבודה שעשיתי לחינם. לא רואים כלום חוץ מגוף רך ושמנמן. רחוק מלהיות סקסי. רחוק מלהיות נעים לעין.
השבוע עשיתי שינוי נוסף בתזונה כדי להוריד בצורה בריאה את הקילוגרם הנותר שמציק לי. החלטתי שאני אהיה 75 ק״ג וזה מה שיהיה.
ברור לי שכאשר אגיע לשם אני ארצה להוריד עוד כי הבטן לא תהייה שטוחה לחלוטין.

כמו שאמרתי, התחושה שהגוף שלי לא מה שהוא צריך להיות היא רק חלק מהעניין. החלק המטריף בכל העניין הוא שאני מודע להרבה מהבעיות שיש לנו כאנשים עם דימוי גוף. שתי נשים נפלאות, יאנה ולינה סופיה, חשפו בפני עוד הרבה הרבה יותר מידע על העניין בזמן שעבדנו יחד. מהן למדתי מה ההשלכות של המחשבות האלו וההתעסקות במשקל יכולות לגרום הילדים שלנו. אני מודע לכל זה.
ואני לא יכול להפסיק.

פרסמתי את התמונה הזו כאשר ראיתי לראשונה את השינוי הגדול שחל בגוף שלי.

אבל בכל פעם שאני מסתכל על עצמי אני מרגיש ורואה את התמונות האלו שמראות בבירור שאני לא ממש ״מחושל״.

מאחר ואין לי ארבע שעות בכל יום להשקיע בחדר כושר ברור לי כנראה שלא אהיה מחושל והשרירים שלי לא יהיו מודגשים, או שזה ייקח הרבה מאוד זמן.
זה לא מפריע לי להיות מאוכזב מעצמי.
״אם זה היה חשוב לך היית מוצא זמן״. כמובן שיש דברים אחרים שחשובים לי עוד יותר. שהם הכרחיים והם בעיקר קשורים לעבודה.
״אתה אוכל בריא״ אני אומר לעצמי ״אתה סופר קלוריות, אתה מקפיד לא לאכול שטויות.״ אבל אני לא מקשיב לעצמי. אני מזכיר לעצמי שהייתי חלש בשבת ואכלתי שקית חטיפים. ספירת הקלוריות של השקית נמוכה, רק 250. לא הגזמתי ולא שברתי את הגבול העליון המותר לי (2200 קלוריות ביום).
״מותר לך להתפנק״ אני אומר לעצמי, ומיד עונה ״כן, אבל אם לא היית מתפנק היית חוסך את ה 250 קלוריות האלו ושורף עוד יותר״

בשנה שעברה לא הצלחתי להתאמן באופן קבוע. היום אני מתאמן כל יום ומסוגל להגיע ל 100 שכיבות שמיכה באימון. וכל זה לא משנה כלום כי כשאני נוסע באוטו אני מסתכל למטה ואני רואה בטן קטנה וזה משגע אותי.

אני מסתכל על אנשים ברכבת ואומר לעצמי שהם לא מוותרים לעצמם. למה אני לא יכול להתאמץ יותר? ברור שאני יכול להשקיע שעתיים בלילה במקום שעה של אימון. תוסיף רק עוד שעה, זה הכל.

ככה זה ממשיך עוד ועוד.
עם כל מה שאני יודע, וכל היכולת שלי לשנות את המיקוד שלי, זו אחת מנקודות התורפה שלי.
אני לא מצליח לשנות את המיקוד. אני לא מצליח ״לקבל״ את עצמי. כל ניסיון שלי להגיד ״זה בסדר״ מקבל תגובה מיידית של ״עצלן״.
זה דומה לתחושה שלי שאני לא עושה מספיק דברים. שאני יכול להשקיע יותר זמן בפרויקט של אמא שלי, שאני יכול לוותר על שעה של משחק.
אני לא עושה שום דבר קיצוני או מופרע מידי רק כי אני יודע שזה לא נכון. כי אני יודע שאני צריך ולא רק רוצה לקרוא. שאני חייב לשחק לפחות שעה כי זה נכון לי כי זה עוזר לי להתמודד ולנקות את הראש.

וככה הלופ ממשיך ואני משקיע מאמץ נפשי אדיר כדי לעצור את עצמי.
כל כך הרבה אנרגיה נפשית מתבזבזת על להסביר לחלק בי שלא מפסיק להגיד דברים רעים. אני תוהה אם אני ו לקחת את החלק הזה לשיחה ולהגיד לו שאם לא היה מציק לו הייתי יכול להשתמש באנרגיה הזו כדי להתאמן יותר, וכדי לעבוד יותר.
אם הייתי מעז הוא היה קורא לי שקרן ואומר שהייתי מבזבז את זה סתם.
הוא היה אומר שאני צריך אותו כי הוא מערך הביקורת שלי שמונע ממני לעלות במשקל ולאכול שטויות ולבזבז את הזמן.
והוא קצת צודק.
ואני במשבצת הראשונה שוב.
וזה מעייף.

אז אני כותב פה, כדי להזכיר לעצמי.
אני נראה בסדר.
ומיד אומר לעצמי ״זה כל מה שאתה רוצה? בסדר?״
אי אפשר לנצח.
אני מרגיש את הבטן שלי כנגד התיק שנמצא על הברכיים שלי בזמן שאני כותב את השורות האלו.
לפעמים אני תוהה אם אולי להכנס לכלא יעזור לי. אין מה לעשות שם חוץ מלקרוא ולהתאמן. כמו גם להיות על המשמר כל הזמן שלא ירצחו אותי כי אני לא סותם את הפה ואני לא סגור על זה שיקבלו אותי בכלא בצורה טובה. מצד שני אולי אם אגיד להם שאני שם כי הייתי צריך דרך לעצור הכל ולהתאמן תביא לי הערכה מחלק מהם. אולי הם יעזרו לי במקום לנסות לחסל אותי.
אלו מחשבות שאני משקיע בהן זמן. אלו לא בדיחות אלא תוכניות שאני שוקל.
הן תוכניות טפשיות. אבל הן חלק מבזבוז הזמן שאני סובל ממנו בגלל דימוי הגוף השלילי הזה.

לאחרונה החלטתי לעשות משהו בכל פעם שאני יכול.
הבנתי שיש פער בין הזיכרון שלי של איך אני נראה לבין איך שאני נראה.
אז בכל פעם שאני לבד ומרגיש רע אני מרים את החולצה ומסתכל על הבטן שלי. נכון היא לא נהיית שטוחה מזה, אבל זה מזכיר לי שמה שאני מדמיין לא נכון. שהבטן שהייתה לי לא שם, שאני נראה יותר טוב מאשר נראיתי קודם.
אני מנסה לבנות את הדימוי העצמי שלי מחדש.
נכון שזה לא היעד, אבל זה עוזר לצמצם את הפער בין הדימוי שיש לי בראש שמחזיק בכוח את המראה הוקדם שלי, לבין המראה העכשווי.
זה גורם לי להרגיש שיש פחות עבודה ממה שאני מדמיין. שאני מתקדם, כל יום קצת.
זה לא הרבה, אבל זה עוזר. זה מרגיע אתה קול בראש. גם אם רק לשעה.

אני לא מתכוון להפסיד. המאבק הזה לא הסתיים.
אני אנצח.
אני חייב.