זהו פוסט שני בסדרה. קישורים לכל הפוסטים בסדרה, בסוף הפוסט.
השואה נמצאת בכותרות בזמנים ובקונטקסט מאוד מסוימים: באזור יום הזיכרון לשואה ולגבורה, וכאשר העיתונים מחליטים לכתוב על ההתעמרות הבלתי נפסקת בניצולי שואה שעדיין לא זוכים לשקט.
ילדים, בני נוער ורוב הקהל הישראלי יודעים את הדברים הבאים בצורה פזורה לאורך השנה:
- פעם הייתה שואה ונרצחו בה 6 מיליון יהודים.
- לפני שרצחו אותם הגרמנים סמנו אותם במגן דויד צהוב
- בארץ רבים מהשורדים חיים בעוני
- כספים המגיעים לשורדים בצדק לא מגיעים לכיסיהם
- מידי פעם אנחנו לומדים שיש בפייסבוק ישראלים, יהודים, ״אחינו״ כמו שאוהבים לומר שמצטערים שלא מתו יותר בשואה (בעיקר אשכנזים, כי הרי רק אשכנזים מתו בשואה).
אלו הדברים אליהם אנחנו נחשפים. זהו, פחות או יותר.
בסקר שנעשה לאחרונה ובו נשאלו אנשים שאלות בסיסיות על השואה (מנה 3 שמות של מחנות השמדה, מי היה מרדכי אנילביץ וכדומה) התוצאות היו אומללות: אנשים שלא בקרו במחנות באירופה כחלק מהמסעות ידעו לענות נכון על 40 אחוז מהשאלות. אלו שכן נסעו ידעו לענות נכון על 46 אחוז מהשאלות.
זהו. זה הידע שיש לאנשים על השואה, המלחמה, אלו שנאבקו כדי לשרוד, המקומות והאנשים שהיו אחראים לרצח השיטתי.
איך זה קורה?
כי לאורך השנה אנחנו נפגשים עם השואה בצורה מרוכזת פעם אחת בלבד. באירוע הזה כולנו נורא עצובים (חלק מעצבות אמיתית, חלק כי לא נעים להם.) וזהו.
בבית הספר מתישהו ילדים נלקחים ליד ושם שם הם רואים תמונות, ויכולים לקרוא דברים או לשמוע עדויות. הכל קודר, קר, מדויק כדי להביא לתחושת אבדן. הכל לא נגיש. לקראת הבגרות אנחנו לומדים יותר על ההיסטוריה של מלחמת העולם השנייה, אז אנחנו נפגשים עם קצת יותר מידע. כמו כל חומר אחר אנחנו שוכחים את המידע מיד אחרי המבחן.
האינטראקציה עם המידע היא שטחית. הקשר אינו רגשי. המשקל של מה שקרה לא יושב לאף אחד על הכתפיים. הלקחים שניתן ללמוד לא מופנמים.
גישה למידע אינה מספקת כדי להבין את המידע. צריך לעשות יותר מזה.
אז מה עושים?
השואה לא התרחשה יום אחד ולא באה משום מקום. היא הייתה אירוע שקרה על פני שנים. לפני מחנות ההשמדה היו הגטאות ופוגרומים, ולפני כן השיח שהשתנה וסימן יהודים כאויבים. שנאת הזר שהיא חלק בלתי נפרד מהמרקם האנושי נוצלה היטב וכל הפחדים הוזנו כדי לטרגט יהודים, צוענים, הומוסקסואלים, שחורים, וכל קבוצה שקל להזין נגדה שנאה.
באותה המידה בה תהליך בניית השנאה היה עקבי ונעשה צעד אחר צעד, כך גם החינוך במוסדות השונים צריך להיות בנוי צעד אחד צעד ולהיות מפוזר לאורך השנה דרך מספר אבני דרך קטנות. סיפור טוב הוא סיפור שנגע בליבנו. זה סיפור שנזכור ונעביר הלאה. המספרים הענקיים, ההתעסקות באירוע העצום ולא באירועים הקטנים, האישיים הוא הכשל הגדול ביותר של החינוך על אירועי ולקחי השואה. הלקחים עצמם מתעסקים יותר בפחד ובצורך לשרוד ופחות במה עושים כדי שזה לא יחזור בשום מקום, לעולם.
הרצאה פרונטלית היא חסרת ערך, הקראת שירים אינה כלי נכון. אנחנו יכולים לדבר על מחנות ההשמדה שוב ושוב וזה לא יחלחל. הסיפור צריך להיות ממוקד. קטן. ברור. רגשי. כזה שאפשר להתייחס אליו מתוך מה שאנחנו חיים ומבינים היום.
התהליך הראשון והפשוט ביותר שניתן לעשות הוא להביא את התלמידים לעשות עבודה, בצוות על נושא מאוד ספציפי ומאוד אישי להם בהקשר של השואה. העבודות צריכות להעשות לאורך השנה בהקשרים שונים. השיח צריך להיות חי. מעל לכל, התהליך חייב להיות רגשי ולא מניפולטיבי. קל להכניס אנשים לחדר שחור עם נר ולשים מוסיקה עצובה – ההשפעה הרגשית תהייה מיידית (גם עם בדרגות שונות ותלויה במצבו האישי של כל אדם שיכנס). אבל זה לא יהיה אפקטיבי. כדי שאנשים ילמדו, יפנימו ויזכרו הם צריכים להבין על מה לעזאזל מדובר בכלל, והם צריכים להרגיש את זה.
זה יכל להתחיל מהדבר שחוזרים עליו שוב ושוב – 6 מליון אנשים.
6,000,000.
כשאומרים לנו ששישה מליון יהודים נרצחו אנחנו צריכים להיות מזועזעים. במקום זאת אנחנו יודעים שאנחנו צריכים להיות מזועזעים, אבל אף אחד לא מרגיש תחושת זעזוע אמיתית. הסיבה היא שלאף אחד אין מושג איך נראים 6 מליון אנשים. אנחנו יכולים לחזור ולספר ששישה מליון יהודים נרצחו בכל שנה מכיתה א ועד שנמות וזה עדיין לא יהיה נתון שבאמת יובן.
לאנשים אין יכולת לתפוס מספר מעל 10. זה דורש מאמץ. רוב האנשים לא יודעים להאריך כמה עשרות או מאות אנשים ממלאים אולם. העבודה הבסיסית ביותר יכולה להתחיל כאן, בניסיון בקבוצות להבין את המספר הזה. כמה אנשים נכנסים לחדר הלימוד? לאוטובוס? כמה אנשים ממלאים את החצר של בית הספר?
זו אינה שאלה פשוטה, ובאותו זמן זה פרוייקט אפקטיבי גם בגילאים נוער וגם בגילאים מבוגרים יותר והתוצרים יהיו שונים והגישה לעבודה הזו תהייה שונה.
זו ההתחלה. להבין שבלי החיבור הרגשי, ובלי הפנמה – השואה תשאר אנדרטה קרה ואנשים יזכרו שהם צריכים להיות עצובים בגללה, אבל הם לא יחושו עצבות אמיתית או ילמדו ממה שקרה שם.
כל הפוסטים בסדרה:
- השואה כבר לא מדברת לרבים מידי, וזה מה שצריך לעשות לגבי זה
- אי אפשר לדבר על השואה יום בשנה ולצפות שמשהו יקרה
- טכסי שואה צריכים לעבור רענון
- אין טעם בטכס מרכזי ליום השואה בבית הספר
- קריטי שנזכור שבשואה נרצחו כל מי שהיו אחרים
- משחקי תפקידים בשירות השואה
ארגז הכלים של קיטרו 
המוטו של הטקסים הוא להעצים את ההיבט הרגשי והקורבני והעדר מיקוד בהיבט השכלתני היסטורי
יש צורך לעשות שינוי מהותי לא רק לזכור אלא בעיקר לדעת
כדאי לחשוב על בניית מודול זכרון הסטורי שיגיש את העובדות ההיסטוריות ויאפשר דיון ופתיחות ולמידה של האירועים והצגת המשמעויות,מאחר שכיום הבורות על שואה על מימדי השנאה ושורשיה קיימת על אף כל מה שנעשה ולכן יש צדק רב בדברים וצריך לעשות שינוי אמיתי
אהבתיאהבתי
זו נקודה מצויינת ומסוכנת.
הנטייה לקעקע בנו את תחושת הקורבנות והמסכנות מראש ממסגרת את הדרישה מהדורות הבאים של ״לעולם לא עוד״ לבלתי אפשרית. אם אנחנו קורבן אז אנחנו חסרי ישע ומהבסיס החולה הזה הכל נבנה.
אני אוהב את המשפט הזה שכתבת ״לא רק לכור אלא בעיקר לדעת״ כל כך הרבה יותר נכון מאשר ״לזכור ולא לשכוח״. זכרון אינו מדויק, זכרון אינו מספיק. ידיעה היא שיכולה לאפשר צמיחה והתפתחות ומניעת השואה הבאה לעם אחר או לנו.
חוסר ההבנה לגבי השנאה הוא חמור לא בגלל חוסר ההבנה על הממדים אלא בגלל חוסר ההבנה לאיך הצליחו להביאה לממדים כאלו.
אהבתיאהבתי